המלחמה הבאה

אתה זוכר אריק, את המלחמה של שמונים ושתיים?

אותה מלחמה שקראת לה "מהמוצדקות במלחמות ישראל",

אותה מלחמה שהולידה את מחנה השלום.

בטח תשמח לדעת - אריק, שישנים יחד איתך,

אותם פרזיטים שהפריעו לנהל את אותה המלחמה.

מאז שנרדמת אריק, אהוד ניהל כאן עוד שתי מלחמות,

אף הן מהמוצדקות במלחמותינו.

לא הפגינו נגדן, אריק, כי אין מי שיפגין.

במלחמה ההיא, אתה בטוח זוכר, עזרנו להם לטבוח אחד בשני,

מאז שנרדמת - אריק, עשינו את העבודה הזו בעצמינו,

אבל אולי כאן טמון ההבדל, אותנו הרי אסור לבקר.

קום, אריק, קום!!!

התעורר אריאל! למען המלחמה הבאה.

אם תתעורר - אריק, אולי יתעורר איתך גם מחנה השלום,

יקום על רגליו, ישטוף את פניו, וימנע את המלחמה הקרבה .

האונס

היא צודקת לחלוטין, אני צריך לשבת בכלא היום, משהו כמו 10 שנים אחרי ביצוע העברה. אני צריך לשבת היום בבית הסוהר באגף האנסים, במקום אותה מולדבית או אוקראינית שכנראה נאסרה בגין היותה סחורה נאנסת , שקוראים לה סווטלנה או לודמילה, שהיא ממשיכה להיאנס, או שגורשה כבר לארץ מולדתה (אם יש לה כזו), ושם היא מגדלת ילדה או ילד, או אולי היא מתה ממחלת מין. ואולי אני הייתי האנס האחרון, אז המצב גרוע פי כמה וכמה. ובלי טיפה של ציניות, אני באמת חושב שיש לשים אותי מאחורי חומת הפרדה (או/ו אולי לסרס), בגלל שלפני 10 שנים, בשיא חזרה בשאלה (או אולי בתשובה, תלוי בפרספקטיבה של הקורא) הלכתי ואנסתי אישה ועוד שילמתי על כך 200 ש"ח.

קר

כמו השנים האחרונות בחייו, כך גם המוות שלו היה סתמי. דלקת ריאות פשוטה שהסתבכה כששכב בפנימית ח' באיכילוב. שלוש שנים עבר בין הוסטל כזה או אחר, המחלקות הפנימיות ומחלקות לטיפול נמרץ בכל רחבי הארץ, כשהוא שוכב ומחכה שמי מששת ילדיו משתי נשים שונות, יבוא לבקר אותו יום בהיר אחד. הרופאים יום אחד הרגו אותו ויום למחרת טענו שמקומו לא בבית חולים. דווקא ביום שנראה היה שהולכים לשלוח אותו שוב לשיקום, אמרו הריאות שמספיק, וזוהר נדם.

צדקה נפשה לה באילת כשחיים התקשר להודיע לה על מות אביהם. "תבואי הביתה, אבא מת", במילים קרות אלו התחיל וסיים הבן הבכור את השיחה. לאלה דווקא לא הייתה לו בעיה להודיע על המוות פנים אל מול פנים. שניהם ישבו בבית אימם בתל אביב, היא מול המחשב, הוא מול הפלאזמה, כשהתקשרו מהוסטל הנמצא אי שם בנהרייה. "הוא מת" אמר בנון שלנט לאלה, והם דווקא תכננו לנסוע לבקר אותו מחר, אבל הטלפון מאח הסניטרי הקדים אותם במעט.

כשלושים איש באו ללוויה רובם בני משפחה. היו גם חברים של הבנות, אך לא חברים של המנוח. כמה דמעות, קדיש או שניים וארוחת מצווה זה כל מה שעשו לכבוד המת. את השבעה עשו לבד, רק טלפונים של בוני המצבות הטרידו את מנוחתם, שהופרה רק בעת גילוי המצבה שכללה רק שמו ושנות לידה ומוות של האב הערירי ששכב עכשיו באדמה ביום קר של חודש אוגוסט.