מונולוג

לפעמים נראה לי שאת קוראת אותי כמו ספר פתוח. זה אמנם לא קורה הרבה, אבל כשיוצא לנו לעתים לדבר, אני מרגיש שלפני כן ריגלת אחרי המחשבות שלי. בפגישה האחרונה שלנו אמרת שהמפגש היווה בשבילך הפתעה, ואף רמזת שאת שמחה שהתראנו, ואני הבנתי את זה כשכבר היה מאוחר. לאחרונה אני חושד (או שמא חושש?)  שוויתרת עליי. לא כי את לא יודעת על הרגשות שלי כלפייך או כי לא אהבת, אלא כי פשוט מאסת בהמתנה שלא בטוח שיש לה תכלית. אולי זה בגלל המרחק הפיזי בינינו, אבל לדעתי זה דווקא בגלל הפער האישיותי, שהוא, תקני אותי אם אני טועה, לא כל כך גדול, אבל משום מה אנחנו לא מצליחים לגשר עליו. ואולי המרחק הזה הוא בגללי, אולי אני הוא זה שצריך לעשות את הצעד בכיוון הגישור, כי כפי שכבר אמרתי, אַת אֶת שלך עשית, אבל אני פשוט גרוע בלבטא רגשות. לא יודע אם שמת לב אבל אפילו בכתב אני לא מצליח לבטא את שלושת מילות הקסם. אך למרות החשדות שלי, בכל זאת עדיין נדמה לי שאם אמצא את דרך המלך הכל בסופו של דבר יסתדר. ואת יכולה לומר, ובצדק, שעם "אם" לא הולכים למכולת.

אין בכוונתי לברוח מאחריות, דווקא ההיפך הוא הנכון. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי לא מעט יושב ומנסה למצוא דרך לפנות אלייך, מחפש את המילים הנכונות, כאלה שלא ירתיעו אותך אך יתארו היטב את הביפנוכו של הרגשות. אולם נגמר לי כבר הדמיון. 

סערה

מזג האוויר ביום חמישי האחרון של חודש דצמבר היה מושלם – מעונן חלקית בלשון החזאים. בחוץ היה קר מספיק בשביל לא לרצות לצאת מהבית אחרי יום עבודה קשה בחברה למטרת רווח, אך בלי הגשם שמאלץ לסגור את כל החלונות ולהישאר חנוק מעשן של חפיסת מארלבורו אדום שזה עתה נפתחה, ולקראת השינה כבר לא אמור להישאר ממנה ולו בדל בודד.

החלטתי לאכול משהו קטן שלא יעמיס על הבטן יותר מדי ואז להתקשר אל אדם ולהודיע לו שהצטננתי ואני לא יכול לבוא. אחרי יום עבודה של אלוהים יודע כמה שיחות טלפון, שמכל אחת מהן נשמעו רק צעקות מסוג "איפה הכסף המגיע לי?" באמת שלא היה לי כוח לראות אף אחד, במיוחד לא את האנשים שאני לא יודע מה האות הראשונה של שמם. אז החלטתי להתחמק.

הרגשה נעימה של שקט מהשבוע המסריח שעבר עליי , הרגשה שהייתה אמורה להימשך לתוך סוף שבוע של "עיין ערך: אהבה", התחלפה בהרגשה גועלית אף יותר, הרגשה של אשמה. כבר למעלה משנה אני מנסה להתחיל לקרוא את הספר וכל פעם צץ משהו אחר. פעם זו מחלה, ופעם סתם חוסר חשק. הפעם זה יום ההולדת המטופש הזה, שבא לי בשלב הגרוע מכל. אבל מילא יום הולדת, כאלה יש כל שנה, הערב הזה הוא גם מסיבת הפרידה מחבר שעוזב את הארץ והשד יודע מתי הוא יחזור. אז אחרי רבע ארוחה, כוס קפה שחור חזק ושתי סיגריות מצוצות עד הסוף, כך שהפילטרים החליפו את הצבע שלהם מחום לשרוף, במקום לקחת ספר ולשכוח מהכול - התקלחתי, זרקתי לתיק חפיסת סיגריות נוספת ובקבוק ג'ק דניאלס וזחלתי ללא רצון אל החבר מהצבא שעוד חודש עף מפה לזמן בלתי מוגבל.

כמו כל השבוע המחורבן הזה, גם הפעם הפורטונה לא שכחה אותי - דווקא כשהגעתי אל ביתו של אדם פרצה הסערה שכל כך פחדתי ממנה, והסבה נזק שלא טופל עד היום.