דור שלישי

האמת שדי נמאס לו מהמחסומים ומהסיורים האלה. כבר שבעה עשר חודשים הוא רואה את הבית רק פעם בשבועיים - שלושה, ובשאר הזמן - שטחים. כל יום אותו הדבר: עצירת מכונית בשולי המחסום, בדיקת כל התאים, מבטיהם של ילדים הבוהים בו ושואלים אינספור שאלות שאין לו תשובה כנה עליהן, וברכת סעו לשלום שלא תוביל לא לברכה ולא לשלום.
את כל מה שמספרים במהדורות החדשות על 'השטחים' הוא חוה כבר, ולא פעם אחת. הפגנות שבועיות של פעילי שמאל, אמבולנסים עם חולים הממתינים דקות ארוכות , ולפרקים אף שעות, לבדיקה מקיפה שתאפשר את הכניסה המיוחלת להדסה,  ויריקות של נערי הגבעות רק כי אפשרו חבריו לפלשתיני להיכנס לתחומי הקו הירוק, לא היו בגדר משהו חדש. רק את אותם המחבלים, שמפניהם - כך סיפרו לו - הוא מגן על המדינה, מעולם לא פגש.
דור שלישי למשפחה לוחמת היה. נכד לאיש הפלמ"ח, ובן למפקד גדוד צנחנים. מעולם לא חשב על דבר מלבד הגיוס לצבא. אמנם לא חשק בקריירה צבאית, לכן לא עשה קורס מפקדים, אך ידע שאת שלוש השנים שחייב הוא לתת לצבא, הוא ייתן לא פחות טוב מאילו אשר את דרכם הוא ממשיך.
 אמנם איש חסון הוא, תשעים ושלושה קילוגרמים, רובם שרירים, על מטר שמונים ושניים, אך עמידה של שמונה שעות ביום עם נשק ואפוד המלא בכל טוב, במשך שנה וחצי, השאירו חותם גם על גבו - שהחל אט - אט להיכנע למשקל הרב שמועמס עליו יום ביומו. בעצה אחת עם רופא יחידה, נשלח למרפאת מומחים בירושלים, אליה הוא מחליט מי יכנס ומי לאו. דווקא אז, בהגיעו לבירתה הבלתי ניתנת לחלוקה של מדינה למענה נאלץ להרוס את הגב, הוא עולה על קו 405 ונוסע לכיוון עיר מגוריו, רק כדי להגיע למחרת למרשם אוכלוסין ולשנות באופן רשמי את שמו מיעקב לקובי ולנסות להיעלם מעול הדרישות שבהן לא יכול היה לעמוד עוד.