כמו השנים האחרונות בחייו, כך גם המוות שלו היה סתמי. דלקת ריאות פשוטה שהסתבכה כששכב בפנימית ח' באיכילוב. שלוש שנים עבר בין הוסטל כזה או אחר, המחלקות הפנימיות ומחלקות לטיפול נמרץ בכל רחבי הארץ, כשהוא שוכב ומחכה שמי מששת ילדיו משתי נשים שונות, יבוא לבקר אותו יום בהיר אחד. הרופאים יום אחד הרגו אותו ויום למחרת טענו שמקומו לא בבית חולים. דווקא ביום שנראה היה שהולכים לשלוח אותו שוב לשיקום, אמרו הריאות שמספיק, וזוהר נדם.
צדקה נפשה לה באילת כשחיים התקשר להודיע לה על מות אביהם. "תבואי הביתה, אבא מת", במילים קרות אלו התחיל וסיים הבן הבכור את השיחה. לאלה דווקא לא הייתה לו בעיה להודיע על המוות פנים אל מול פנים. שניהם ישבו בבית אימם בתל אביב, היא מול המחשב, הוא מול הפלאזמה, כשהתקשרו מהוסטל הנמצא אי שם בנהרייה. "הוא מת" אמר בנון שלנט לאלה, והם דווקא תכננו לנסוע לבקר אותו מחר, אבל הטלפון מאח הסניטרי הקדים אותם במעט.
כשלושים איש באו ללוויה רובם בני משפחה. היו גם חברים של הבנות, אך לא חברים של המנוח. כמה דמעות, קדיש או שניים וארוחת מצווה זה כל מה שעשו לכבוד המת. את השבעה עשו לבד, רק טלפונים של בוני המצבות הטרידו את מנוחתם, שהופרה רק בעת גילוי המצבה שכללה רק שמו ושנות לידה ומוות של האב הערירי ששכב עכשיו באדמה ביום קר של חודש אוגוסט.
רשומות
