אדום שחור

יש לי לפרקים ימים מוזרים שבהם יש לי מן הרגשה תאולוגית שכזו, מיסטית אם תרצו. ימים בהם איזה קול פנימי קורא לי להתעוררות רוחנית. אין טעם לחפש בהרגשה הזו איזו היגיון או לוגיקה, הם מופיעים בשגרת חיי ככה פתאום, בלי שאני יכול לחזות את בואם או למנוע אותם.

זה היה אותו יום יוני חם, בו הגעתי לתחנה מרכזית על מנת להגיע לאוניברסיטה, ומצאתי את עצמי יושב בקו אגד 405, מחכה שהאוטובוס יצא לכיוון ירושלים. גם היום אני לא חושב שהיה לי מושג מה אני הולך לעשות בעיר המשוסעת הזו, ולאן בדיוק אני אמור להגיע כשהאוטובוס יכנס ליעדו ויוריד את כל הנוסעים, פשוט נסעתי. אל הבחורה הגבוהה שישבה לידי שמתי לב רק כשהאוטובוס עבר את הנתב"ג. הסראפן האדום שלבשה הזכיר לי את האחת מהתיכון שמשום מה לא יצאתי איתה. רציתי לשאול אותה אם היא אותה אחת מהתיכון, כי בכל זאת, עברו כבר שמונה שנים מאז שגמרנו ללמוד, ואני גרוע בפרצופים, אבל שתקתי לאורך כל הדרך. כשהגענו לתחנה המרכזית של הבירה לא ידעתי לאן אני אמור לפנות, כל מה שהבנתי שזה לא לכיוון של צעירה בעלת השמלה האדומה. מצאתי את עצמי פשוט הולך. הקניון הענק, עם חנויות לשום דבר שאני צריך וחב"דניקים שמשדלים להניח תפילין כדי לזרז את בואו של משיח בן דוד לא היו לטעמי, אז צעדתי לכיוון היציאה המובילה לדרך יפו. אבל גם  בחוץ לא היה גן עדן. נערות ונערים בני 15-16 שחילקו סטיקרים בנוסח "ארץ ישראל לעם ישראל" גרמו לי להבין שגם זה לא בדיוק המקום שלי. חציתי את הכביש והחלטתי שעל האוטובוס הראשון שיעבור אני עולה, ייסע לאן שיסע. כך מצאתי את עצמי על קו מספר 1, יושב ליד קשיש כבן שבעים, הלבוש כולו שחור. השנים הרבות גרמו ככל הנראה לזקן החרדי להבין דבר או שניים ביחסי אנוש, כי הוא הבחין מיד שמשהו לא כשורה אצלי. דבר ראשון ששאל אותי היה מדוע אני לא שם כיפה על הראש, בכל זאת האוטובוס עובר בשכונות חרדיות, וזה לא יאה להתגרות ככה באנשים. "אני לא מאמין בכיסוי ראש", עניתי והמשכתי לבהות מבעד לחלון על הרחובות המזדקנים של העיר החצויה לאינספור חלקים. "לאן אתה נוסע?" הייתה שאלתו הבאה. "עד הסוף" אמרתי בטון מתנשא, בלי להביט עליו. בין אם הבין את הרצון שלי לנסוע בשקט, בין אם לא, הוא שתק. השקט שלו משום מה הזיז בתוכי משהו, כאילו רק חיכיתי שידבר איתי. "לאן האוטובוס מגיע?" שאלתי בקול מתנצל. הזקן לחש "לכותל", קם וצעד לכיוון דלת היציאה. 

נשף המסכות

אף אחד מהמשתתפים לא באמת זכר מתי החל נשף המסכות או ידע מתי הוא אמור להסתיים. כל כך הרבה זמן נמשך הנשף שרבים אף האמינו שאלו הם החיים האמיתיים ואין עולם מחוץ לאולם הריקודים. כה נהנו באי האירוע עד שלא ראו מה ומי סביבם. אלו אשר מונו בתחילה על ידי המארחים למשרתים, נראו בעיני רבים כחלק בלתי נפרד מהחוגגים, איש לא שם לב לדלותם ולמצוקתם. הזמן הרב שעבר, השכיח מהקהל את פני רעיהם. המסכות נראו כאמת שאין לערער עליה.

כך נמשכה החגיגה לאורך תקופה ארוכה. ריקודים וחיוכים, חיוכים וריקודים. אך על אף האווירה העליזה, גם לנשף המסכות הזה החל להגיע הקץ. הזמן לא נעצר מלכת  והשנים החלו לעשות את אשר הן אמורות לעשות: הן פוררו אט - אט את המסכות. עם התפוררות המסכות התגלו לפתע פנים זקנים ומכוערים של החוגגים.כל כך התרגלו הגברות והאדונים ליופי המסכות, עד שהכיעור שנחשף הוליד בנפשותיהם טינה עזה איש כלפי זולתו. החיוכים הוחלפו בקללות, והריקודים במלחמות. השנאה והאלימות היו נחלת הכלל, ופתרון להן לא היה.

קו 370

את ההמתנה לקו 370 לכיוון באר שבע העביר דודו במחשבה על אותו יום בטבריה לפני שבע שנים בו חגג עם אודליה  את יום נישואיהם השלישי. יום שהחל בשיט בימה הצפונית, המשיך בטיפולי ספא מפנקים, ארוחת ערב במסעדת הדגים הטובה ביותר שיש לעיר להציע, ונגמר בסקס ששניהם מגדירים עד היום כהכי טוב שהיה להם בעשר שנות נישואיהם. הוא לא היה כל כך טוב בגלל ביצועיו של דודו במיטה, הם היו כמו שהיו לפני אותו הלילה, וכמו שנותרו אחריו. הסקס היה כה נפלא כי הביא להם את כנרת, הבת היחידה של הזוג שכבר כמה שנים לא כל כך מאושר, שמחר הולכת לכיתה א'.

מיד לאחר עופרת יצוקה נאלץ דודו לסגור את המוסך שהיה לו בירוחם ולעבור לעבוד בשד' המוסכים בדרום ת"א. "עסקים בדרום זה כבר לא להיט גדול כמו שהיה פעם", התלוצץ בחצי חיוך עם אודליה. בשנה וחצי האחרונות רואה דודו את אישתו ובתו רק בשישי - שבת, ואם למנהל שלו יש במקרה מצב רוח טוב, היה נותן לו לנסוע לבקר את משפחתו עוד ביום חמישי לאחר סגירת העסק, אך זה קורה לעיתים אחרונות, הפעם אף התפשר איתו ונתן לו לנסוע הביתה לראשון – שני, ללוות את כנרת ביומה הראשון בבית הספר, אך גם זאת התנה בכך שיסגור את המוסך ביום שישי, דבר שאילץ את דודו להישאר בת"א עד מוצ"ש. את החדר וחצי ששכר בשכונת התקווה הצליח איכשהו להפוך לבית. התקין לעצמו זוג כיריים לבישול, והביא איתו את הרדיו-טייפ שהשמיע פעם את הפרסומות של רשת ויקטורי ו- י.ח דמרי ברדיו דרום בזמן שהוא עבר בין תיקון קלאץ' לבדיקת בלמים.     

תשעים ושתיים דקות לקח לאוטובוס מרגע שיצא מתחנה המרכזית בתל אביב, עד שהגיע למסוף אוטובוסים בבירת הנגב. תשעים ושתיים דקות, אותן ספר דודו בחמישיות. נרגש, כמו שלא היה מאז יום חופתו הוא צעד לכיוון תחנת האוטובוס שבעוד כ – 20 דקות יוביל אותו לירוחם, כשלפתע שמע  מנגינה מתנגנת בכיסו השמאלי. 

יורם

הסטירה שלו לא הזיזה אותה ממקומה. על אף עוצמתה של כף היד, עמדה ענת במקומה, הביטה לאי שם ולא נעה. המכות שלו לא היו זרות לה, ולפעמים אף הופתעה מהיעדרן. מאז שרשמה את עדי לפעוטון וחזרה לעבודה, היה ברור לענת שכל שינוי קטן בשגרת החיים האומללה שלהם, יגרור תגובה אלימה מיורם. כל פעם שהייתה מתעכבת בעבודה ומאחרת לאסוף את בנם מהגן, לא הייתה מספיקה לקבל את פני בעלה - דבר  שכמעט תמיד הסתיים באותה צורה. בהתחלה עוד ניסתה להילחם בו: דיברה אל ליבו שנאטם כחבית של חומר נפץ, עזבה למשך כשבוע וחצי לבית הוריה - שיסתדר לבד חשבה, פתחה לו תיק במשטרה, תיק שגרם להרחקתו למספר שבועות מהבית. אך הוא הבטיח שהבין את טעותו ולמד ממנה, הפציר בה שהשתנה, שהיא התכשיט שלו  ושהוא לא יכול לחיות בלעדיה.

היא קיוותה לטוב, אפילו שכרה מטפלת לבן ללא ידיעתו של יורם כדי שתוכל לבוא מעבודה ישר הביתה, מטפלת שהייתה עוזבת כשעה לפני שהבעל החדש היה מגיע הביתה. כשהדבר נודע לו, סילק את המטפלת ואת ניסיונות ההתנגדות של אשתו בדרך היחידה שהכיר. הוא לא צריך הוצאות נוספות בבית.

אולם הפעם, אם הייתה ענת יותר חיה, בוודאי הייתה מבחינה במשהו שונה בו. הקיבעון שלה הדליק אצל יורם ניצוץ שלא היה בו קודם. עיניו נראו כשתי מדורות כאשר העיף אותה על הספה בסלון. כשחגורת מכנסיו עטפה את ברכיו, הוא חדר לתוכה  הלוך וחדור. שבריר שנייה לפני שגמר בתוך נציב המלח ששכב על הספה, נרתע יורם ונפל על השטיח הקווקאזי המפואר שהתכסה אט – אט בשאריות מחומרי איבר מינו, מנסה להבין את פשר אי התנועה של אשתו.