לעשות

לשבת בבית בדרום תל אביב. לבהות בספר פתוח. במסך מחשב או טלוויזיה. לבדוק באובססיביות - כל כמה דקות, את תיבת המייל. ללכת לשירותים/מטבח/אמבטיה. לחזור ולבדוק אולי יש שיחה שלא נענתה. לקפוץ למשמע כל צלצול – אולי זה הוא הצלצול המיוחל. כי הרי הודעת על ייחולייך לצלצול. וכשהוא לא מגיע -  לקום,  להתקלח וללכת לחלום במקום אחר. ואז, ללא כל התראה מוקדמת, תוך כדי קריאה, גלישה או סתם חלימה בהקיץ – לוותר, להבין שזה כבר לא יקרה. להגיע למסקנה כי החיים לא שווים יותר מעשרים שקלים ושבעים אגורות לשעה.

קפה שחור

בא לו להקיא כבר מהקפה השחור ומשתי הסיגריות המצוצות עד הפילטר אשר מהוות חלק בלתי נפרד מכל כוס שהוא שותה, אבל אסור לו להירדם. אז מה שבשבע בבוקר הוא חייב להתייצב שוב לשטיפת כלים ורצפות במסעדה בה הוא עובד בין שישה לשבעה ימים בשבוע, תלוי בגודל החשבונות אותם צריך לשלם. הוא חייב לכתוב. נמאס לו לעבוד בעבודות זמניוֹת ומדכאות, עבודות אשר זמניוּתן איננה מוגבלת בזמן.
הוא חייב לסיים את הרומאן הזה. רומאן בו הגיבור הראשי כל העת ממהר, אך תמיד מפספס את הרכבת בדקות אחדות. רואה את קרונה האחרון חולף, אבל לא מספיק לעלות עליו. רומאן בו הגיבורה לא מחפשת אביר, אלא קונה לה סוס לבן ואציל. הוא חייב לכתוב סיפור על בני מיעוטים ועל עניים - סיפור שתהיה לו משמעות מעבר לסך המילים הכתובות בו. המשימה של חייו היא לכתוב יצירה אשר תהיה חלק בלתי נפרד מהשיח, יצירה שתתורגם לכמה שפות - ביניהן ערבית. כן, ערבית. בכל זאת יש בארץ מיליון ערבים, ואם לכלול גם את יהדות המזרח, אז אפילו יותר. ואולי יהיה זה הספר שלו, שיחדור דרך מחתרת לסוריה, לבנון ופלסטין, ויגיע לקוראים צעירים שיקומו לעשות מעשה ויפילו את משטריהם האפלים ויביאו שלום למזרח התיכון, ובדרך יכניס לו גם לא מעט כסף.
כן, הוא יכתוב רומאן חברתי, אבל לא הלילה. להלילה נגמר לו הקפה בשקית, וגם הסיגריות אוטוטו אוזלות, ובשכונה בה הוא גר אין קיוסקים שפתוחים בארבע לפנות בוקר.