הציפיה לבואה של האם לוותה בחרדה רבה. יהושע לא ידע כיצד יפתח השיחה עם האישה שלא הגנה עליו מצד אחד, אך מצד השני מתייסרת מהיום בו עזב את הבית. פרט לשלוש שיחות טלפון חפוזות, כולן מהימים האחרונים, לא דיבר איתה מאז גיוסו. היה בו מן חשש שהיא לא תזהה אותו. הרבה השתנה בו מאז גירש אותו אביו מביתו – גם מבפנים אך גם מבחוץ. החליפה השחורה עם חולצה לבנה מתחת המעונבת בעניבה מהודרת הוחלפה במדי צה"ל בבסיס ומכנסי ג'ינס עם חולצת טריקו מחוצה לו. הכיפה שוכבת לה בעיקר בתוך ארונית צבאית שליד מיטת הקפיצים שלו, ואילו מהזקן לא נשאר אלא זיכרון כואב. אולי, חשב, כל זה חסר טעם. פגישה אחת, טובה ככל שתהיה לא תשיב את מה שהיה ולא תגליד את הפצעים. אז מה בעצם המטרה? להתראות? אתמול דיבר בטלפון עם האם והאחיות ושמע שהן חיות לא רע. ומה ייצא מהפגישה? רק פרץ נוסטלגי של רגשות, ונוסטלגיה - יש לה נטייה שכזו – להעלות את כל הרגשות, טובים ורעים כאחד, ובפורים הרי, חייבים להיות שמח. לא, המפגש הזה אסור שיתקיים. הוא אמנם הבטיח לספר לאם איך הגיע לבית חולים, אבל הוא יכול לעשות את זה גם באמצעות הטלפון. הוא יסביר לה שאין טעם להיפגש היום כי עוד חודש פסח, ובפסח קורים ניסים, ואולי ביעור החמץ יבער גם את החמץ בליבו של האב הכועס ויפתח את שערי הלב לכניסתו של הבן אשר שונה אמנם מהבן שהכיר לפני שלושת רבעי שנה, אך הוא לא פחות טוב בהכרח. יהושע היה בטוח שכאשר תשמע האם את המילים הללו היא תשתכנע. אישה של הגיון היא תמיד הייתה, כך שאין סיבה להאמין כי דעותיה תהיינה שונות משלו, רק צריך להסביר לה מה עומד מאחורי אותן הדעות. יש עוד סיבה לבטל את הפגישה – ההתרגשות. אם יפגשו עכשיו, איחוד משפחות של חג הפסח לא יהיה מרגש כל כך. בפסח צריך לשמוח לא פחות מאשר בפורים, כי אחר שלושים ושניים ימים לא ניתן להעלות חיוך על הפנים, ומה משמח יותר מלהתראות עם בני משפחה שנראה כי לא ישובו עוד? לא, בשום פנים אסור לקיים את האיחוד היום, ונימוקים לכך לא חסרים. יהושע הכניס יד לכיס מעילו על מנת להוציא את הטלפון הנייד ולהתקשר לתמר אך שם לב כי הטפלון נשכח בחדר האשפוז. מותש ממחשבות על מה יהיה, לא הצליח יהושע לקום מהספסל על מנת לעלות לחדר, במקום זה שלף חפיסת מרלבורו אדום מהכיס, הוציא את הסיגריה האחרונה שהייתה בה, והחל לעשן.
יהושע צדק, המראה החדש שלו גרם לכך שלא זוהה אפילו לא על ידי אימו, גם כשזו עברה לא הרחק ממנו. הוא הביט במשך דקות ארוכות על אישה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, מלווה על ידי שתי ילדות בנות שתיים עשרה, מדדה לה הלוך ושוב בחיפושים אחר צעיר מזוקן הלבוש במדי צה"ל או בכותונת בית חולים אותו תוכל סוף כל סוף לחבק ולספר לו שלמרות הכל הוא בשבילה כל עולמה. תוך כדי מעקב אחר אישה שנראתה לו לפתע זרה לחלוטין על אף שזוהתה על ידו כאמו ואם אחיותיו, תהה יהושע בדבר הקשר בין זיהוי לזהות. איך יכולה להיות אישה כל כך מוכרת לו להראות כה זרה ומרוחקת, ולעומת זאת צעירה שפגש רק פעם אחת תשתלט על זהותו ותהווה חלק בלתי נפרד מעולמו? הייתכן כי לא זיהתה אותו כאשר הזמינה את האמבולנס כאשר התעלף לא הרחק מבית הקפה בו נפגשו מבטיהם להרף עין? אם האחת אשר נשאה אותה ברחמה תשעה חודשים מתקשה לזהותו ללא הזקן, מדוע אישה שראתה אותו רק בנופלו, תזהה אותו ותקדיש זמן משלה על מנת לדאוג לכך שיגיע לבית החולים לקבל טיפול הולם ועוד תשאיר לו פתק עם מספר הטלפון שלה כדי ליצור עימה קשר? לא, הזיהוי אינו דבר פיזי, הוא דבר של זהות, לכן אימו לא מזהה אותו וההיא כן. הרי אין בין זהות שלו אי אז באוגוסט לבין הזהות היום, ואילו הזהות אשר הייתה לו בעת כתיבת פתק שלו היא אותה זהות בעת שהיא כתבה את הפתק שלה.
רק כשראה את האישה המהלכת הנה והנה עם שתי בנותיה מתחילה להילחץ ולהזיל דמעות בכל פעם שאין מענה בטלפון שנשאה עימה, הצליח הבן לקום מספסל העץ, לגשת אליה ולהזדהות כבנה. מרגע הזדהות הבן הדמעות נהיו מעיינות וההכרות הפכה להכרה כי העומד מולה אינו הבן אותו גידלה במשך שמונה עשרה שנה. האם אינה שפטה את בנה לטוב או לרע, תמיד נמנעה מלשפוט פן תישפט בעצמה, אולם לא כך תיארה לפגוש את בנה יחידה. הילד תירץ את גיוסו באי רצונו להיות עול, אבל היא חשבה כי אינו רוצה להיות עול על המדינה והמשפחה ולא על אלוהים. הצבא הוא גוף גמיש כלפי אנשי דת, אין הוא מכריח לא להוריד כיפה ולא להתגלח. זיכרון על חווה חלף בתמר, אבל חווה ברחה מהדת כי זו לא התאימה לה בהיותה אישה, ובנה הינו גבר שיכול ליהנות מכל הפריבילגיות העומדות בפני גברים. בינתה לא תפסה את עצם היציאה בשאלה של בנה, כל כך הרבה טוב יש לתורה להציע לגברים, אז מדוע לבחור דווקא בפרי אסור. תמר לא ידעה איך לנהוג בבנה. היא רצתה להיעקר ממקומה ולשוב אל זרועותיו של הגבר היושב בבית לו סיפרה כי היא לוקחת את הבנות לבדיקות אצל הרופא ועתה ברור לה כי תצטרך להתוודות בפניו על הכל, ולו רק כדי להצדיק את גירושו של הבן מהבית. אולם ברגע בו עמדו כוחותיה ברגליה, היא הביטה בעיני הזר העומד מולה וזיהתה את בנה. את המבט הסקרן הרוצה לדעת מה הצעד הבא לא ראתה אצל אף אחד אחר. באותו מבט ראתה גם אמונה, לא אמונה של החברה בה היא חיה, אלא זו של חווה, אמונה טהורה באל אשר לא זקוקה לתיווך רבנים או ספרים אלא רק ללב שיודע על מיקומו האוניברסאלי של הקדוש מכולם.
לאחר ששוחח אמש עם האם הציף את יהושע הרצון לומר לה הכל. לספר לה על היום ההוא לפני קצת פחות משלוש שנים, בערב ל"ג בעומר, בו הודיע להוריו כי הוא נוסע לקברו של הרשב"י ונסע במקום זה לתל אביב לבקר בעיקר את בן דודתו, עליו שמע במקרה ואת מיקומו מצא בדרך לא דרך ועל הרעיונות החדשים אותם הביעה באזניו אחותה של אימו בדבר מיקומו של אלוהים בחייו של אדם וקשר בין אלוהים לדת הקיים רק למטרת פיקוח על אוכלוסייה וענישתה אם היא לא עומדת בכללים שנקבעו, שני דברים אשר נותנים שליטה מלאה על אנשים לבעלי הכוח אותה הם מנצלים להעצמת מעמדם ועושרם . רעיונות אשר הקסימו אותו וענו על הרבה שאלות אותן עד אז לא העז לשאול. ביקור שלאחריו נסע ללשכת הגיוס בתל השומר על מנת להתחיל בתהליכי הגיוס, וביקש לשלוח לו את כל המכתבים הרלוונטיים לכתובת של דודתו כי לכתובת שמופיעה בתעודת הזהות שלו הם לא יגיעו. רצה לספר לה גם על שיחות שבועיות שניהל עם חווה בטלפון כשהיה חוזר מהישיבה. חפץ ליידע אותה על מעשיו כחייל, על תפקידו בשלישות האגד, על הבנות איתן שהה באותו חלל ואף באותה מיטה, על מוטי לוי, על האמן ועל מרגריטה. אפילו על הזקן המסתורי שהופיע לשעות ספורות בחייו ולאחר שסיים את תפקידו כמרגיעו הפרטי של צעיר חולה וחולמני - נעלם כלא היה, רצה לעדכן אותה לאחר שגילה כי זה מת. אבל הכי הרבה לשמוע את דעתה על כתומת השיער אשר שבתה את ליבו והצילה את חייו. אך במקום כל זאת מצא את עצמו ממלמל פרטים טכניים על מעשיו ביחידה בה הוא משרת, על האוכל במקום, טיבם של אנשים בו והיחס לו הוא זוכה מהם. עם הדברים האלה סיים יהושע את השיחה בת פחות משעה וחצי עם מי שהייתה פעם אימו ועלה לחדרו.
רשומות
