"סווטלנה פשוטינה?"
"כאן, המורה."
"סווטלנה? אני מבינה שאת עולה חדשה."
"תשע שנים בארץ, המורה."
"ויש משמעות לשם?"
"סווט זה אור, אז אני מניחה שזו משמעות השם."
"אז למה שלא תחליפי לאור, או אורה, או אורית? יש כל כך הרבה שמות עבריים נהדרים עם משמעות דומה. בכל זאת את לא ברוסיה כבר, ואת צריכה שתהיינה לך גם חברות יהודיות."
"אולי, יום אחד. בינתיים אני סווטלנה, או סווטה - שזה בקיצור, ויש לי חברות ישראליות המורה."
תפוח האדמה המבושל שאכל יחד עם דג מלוח נקי מעצמות כמעט נתקע בגרונו של אלכס למשמע חוויותיה של בתו ביום הראשון שלה בחטיבה. ברגע שהחל לפני שלוש שנים לעבוד ככלכלן בבנק בו לפני כן היה מאבטח, היה בטוח שכל זה מאחוריו. המשפחה רכשה את השפה, קנתה בית במרכז העיר ואפילו מעבודות סטראוטיפיות הוא ונטליה נפטרו. הוא אנליסט בבנק מרכזי, והיא לא מכבר פתחה לה בית ספר קטן למוסיקה המיועד בעיקר לילדים קטנים שרק רוצים ללמוד, ועדיין לא פיתחו שאיפות על קריירות מוסיקליות בחוץ לארץ. נטליה תמיד האמינה שרק אהבה לאמנות תביא להצלחה, ולא הרצון להתפרסם.
לא הכעס על המורה ולא העלבון ממה שאמרה הם שמנעו מצלחתו של אלכס להתרוקן, אלא הזיכרונות. הזיכרונות של הצעקות בכניסה לבנק שאותן לא הבין, הזיכרונות של הסיפורים שסיפרה נטליה על אינסוף רגליים שדרכו דווקא במקום האחרון אותו שטפה, בעודו רטוב והזכרונות של אותם הימים בהם נאלצו זוג הרוסים לשבת כמו ילד קטן בכיתה ולשמוע את המורה עוברת בקול איטי על כל הברה והברה כדי שהתלמידים יבינו היטב איך צריך להגות את המילה הנלמדת.
יום - יום, במשך 24 ימים ראה את המורה באולפן קוראת בתחילת הכיתה בשם אורית פשוטין, או אורה פשוטין או אולי אורנה פשוטין, על אף שכאשר ביקש לדעת מה משמעות שמה של עמיתתו, היא אמרה שכנראה ומדובר בנקבה של אורן, ושאורן זה בעצם סוג של עץ, ולא הטיה של אור.
"שלום, ברוך הבא, אני דליה - מחנכת של הכיתה בה הבת שלך לומדת."
"נעים מאוד לפגוש אותך דליה סשה פשוטין, אבא של סווטה."
"תודה שבאת. טוב, לא כל כך נעים לי, אבל אני חייבת לומר לך שלבת שלך יהיה הרבה יותר קל להשתלב אם..."
"יש לי בת אחת", כל התסכול והעלבונות יצאו מאלכס בהתפרצות אחת שאחריה לא נשאר דבר פרט להדה של דלת הכתה נטרקת בערב היכרות עם ההורים טריקה המלווה את הד השם, "סווטלנה אלכסייבנה פשוטינה!!!"
כשמתתי, אי אז במאי 2003, לא באמת היה למישהו אכפת. המשפחה בהתחלה נבהלה אבל אח"כ קיבלו את מותי כמובן מאליו. אמא אמרה שהיא חזקה והיא מתמודדת אם הקשיים בדרך אחרת, אבא לא ידע על המוות שלי עד יומו האחרון. את מותי העברתי אי שם באזור הראל שבהרי ירושלים. הרבה מתים היו איתי, כל אחד ודרגת המוות שלו וסיבת אחרת למותו. היו כאלה שהמוות שלהם הגיע בהדרגה ומה שהקברנים הגדירו כמוות קשה – מוות שילך איתם לנצח, והיו כאלה, וביניהם אני, שהמוות שלהם הוגדר כמוות קל עד בינוני וניתן לטיפול. בין אלו אשר הוגדרו כמתים קלים – בינוניים, היו שהגיעו למקום עקב אונס, מי עקב התעללות במשפחה, היו אפילו מתים שבאו לשם מרצונם החופשי כי חששו להגיע למצב של מוות קשה ואף בלתי הפיך. הייתה אפילו אמא בשנות השלושים המוקדמות שהגיעה למרכז פתולוגי בגלל מוות שנבע עקב לידה. אני הגעתי לשם עקב התאבדות. התאבדתי בעת שהייתי אמור להרוג אחרים, אי שם במחסום בין בית עוּר א-תחתא לרעות. שם נפלא יש לישוב הזה: "רעות" - אחווה, הדדיות, עזרה, שיתוף. לא הרבה מפריד בין החבר'ה ברעות לאלה בבית עוּר. רק כביש אחד שמבטל כל רעות ביניהם. אבל מה לי ולבית עוּר? אפילו ערבית אני לא דובר חוץ מ"תעל" ו"רוחְ". האנשים מרעות דווקא נחמדים, היו מביאים לנו פלאפל למחסום כשהיו עוברים בו בלילה, והרי מה אם לא פלאפל מסמל את הרעות? ועוד פלאפל אמיתי – לא כזה ששמים על הכתפיים כדי להורות לאחרים לירות בכפותים. בעיני רבים דווקא עלה של זית מסמל את הרעות הזאת ואת השלום – ואני אפילו לא אוהב זיתים, לא יכול להריח אותם, פלאפל לעומת זאת אני דווקא מאד אוהב. אז מה רע היה לי, אנשי תרבות שמאמינים ברעות, מביאים לי פלאפל כשאני רעב. נכון שתושבי בית עוּר סבלו כדי שאוכל את הפלאפל השמנוני להנאתי, ואני אפילו הרגשתי ייסורי מצפון, באמת הרגשתי, אבל מצפון לא ממלא את הקיבה בלילה ופלאפל כן. אט - אט החל להימאס הפלאפל של רעות. טעים – טעים אבל כמה אפשר? ואז נשארתי רק עם המצפון שלי, אופי סרבני מעולם לא היה לי, כך שלא יכול הייתי לומר דבר לאנשים עם פלאפל על הכתפיים עד כמה הפלאפל שבפיתה מזיק ולא מתחשק לי לאכול אותו יותר, ואף להיות קרוב אליו – שהפלאפל הזה עושה לי בחילה, ולטעון שחייבים להרחיב את ערך הרעות גם לבית עוּר. אז פשוט החלטתי לא להיות שם יותר והתאבדתי.
באמת לא היה לי רע שם, שום בעיות מיוחדות. אומנם זה לא היה גן עדן, אך רחוק מלהיות גהנום, סה"כ חיים רגילים של ילד בן מספר חד ספרתי של שנות חיים. אם היו שואלים אותי, לא הייתי עוזב את שם לטובת כאן, אבל אף אחד לא שאל, אז נעקרתי ובאתי לכאן. לא התנגדתי כשהחליטו בשבילי שצריך לשנות. הבטיחו שכאן זה גן עדן לאנשים כמוני - כולם זהים על אף השוני, מדברים את אותה השפה הקדושה, קוראים את אותם הספרים, ובכלל נוהגים כשבט אחד שדואגים בו אחד לשני. אהבתי את הרעות שסיפרו לי שיש פה, אז החלטתי להיות כמו כולם. זו אפילו לא הייתה החלטה, מהרגע הראשון כאן עזבתי את ה-שם שם, והחלטי לחיות רק את אשר קיים כאן. למדתי את השפה ואת המסורת, שמעתי שירים וקראתי ספרים. הגעתי למקום בו הידע על כאן לא נופל מאותם אנשים שזה המקום היחיד בו היו. אפילו את השם החלפתי לשם מקומי שיעיד שאני חלק בלתי נפרד מכאן.
על פניו נראה שההתנקות משם הושלמה בהצלחה, ויש לי את כל מה שכאן יכול להציע, ולמרות כל זאת, עדיין - כעשרים שנה אחרי - תוקפת אותי הרגשה לא מובנת של חוסר. מן כף הקלע שכזה.
רק החלטה אחת ויחידה קיבלתי כאשר שמעתי את השופט בבית משפט השלום בתל אביב, ממלמל משהו על רשלנות פושעת, על חשיבות שמירה על הטבע מפני שרפות ועל שלושים חודשי מאסר בפועל, ועל עוד אני לא זוכר כמה, על תנאי, ההחלטה הייתה להפסיק לעשן.
כבר בהתחלה הייתה לי הרגשה ששום דבר טוב לא יצא מהטיול הזה לרמת הגולן, אבל לך סרב לחבר שבילית איתו ימים בקרבות שנראו אבודים אך איכשהו הסתיימו בטוב. ערב של מוזיקה טובה, קצת אלכוהול והרבה חבר'ה הפך בזריקת בדל אחת, לאירוע שלא ישכח לאורך שנים. אבל מילא היציאה לטיול - הוא לא היה חייב להסתיים כך, הטעות המרכזית הייתה שלא שמתי לב לכיוון הרוח ולחוזקה, כי בכל זאת, בסוף ספטמבר יש כבר רוח די חזקה בהרי גולן.
יכול להיות שאם הייתי זורק את הסיגריה הבוערת לכיוון אחר, כל השרפה הזו ביער שהיה בתהליכי שיקום משריפה שפרצה שם לפני פחות משנתיים והשאירה אחרי אדמה חרוכה, הייתה נמנעת. להבות האש הנוכחית כילו כמעט את הכל. מעט מהירוק שניצל בעזרת כוחות הכיבוי, נשרף כליל. האוויר שרק החל להיטהר, הזדהם שוב בעשן שחור, ומלאכת שיקום היער הפכה לבלתי אפשרית.
לשאלה 'למה זרקתי סיגריה בוערת בין האילנות?' אין לי תשובה. כנראה שהייתי עסוק יותר מדי בלחשוב - בעודי יושב עם הגב למציאות - על מה שאני מרבה לחשוב עליו - על עצמי. יתכן שאם במקום זה הייתי מפנה את מעט מתשומת הלב אל מה שנמצא מסביבי, כל הבערה הזו הייתה נמנעת, היער היה משתקם בקצב שלו וממשיך לשרת את החפצים לבלות בין עציו ואוירו הנקי ובמקביל לא הייתי מוצא את עצמי בשנתיים וחצי האחרונות כלוא בגלל דלקה שבקלות הייתה יכולה להימנע אילו נהגתי נכון.
אבל לדבר על אם ואילו זה די מיותר ואף מתחסד, בסופו של דבר עם "אם" לא הולכים למכולת. מה שכן מי שלא מעשן לא זורק בדלים באוויר בתוך יער מתחדש ולא גורם לשרפות.
מאז שקיבל את המכתב ההוא מברקלי ובו תשובה חיובית לבקשתו לעשות אצלם דוקטורט, הקץ הפך לעובדה מוגמרת. אמנם לא נפרדנו באופן רשמי, אבל היחסים הפכו לבלתי נסבלים. לא, אין בינינו מריבות אינסופיות, מריבות בהן השכנים צריכים לאטום את אזניהם, גם לא אלימות חלילה, אלא להפך. ישנה בבית שתיקה אינסופית שדבר לא יכול להפר אותה.
ימים בהם הייתי מסתכלת עליו בחיוך כשהוא מצחצח את שיניו ביד אחת, שיניים שעוד כמה דקות תהיינה מזוהמות בניקוטין של לפחות שתי סיגריות מסוג מלבורו אדום, וביד שנייה מכין לעצמו שחור חזק רק בגלל שאיחר שוב לקום לבי"ס בו הכין תלמידים לבגרות בספרות, נראים עתה כעבר רחוק.
טוב, הוא לא בדיוק הכין את התלמידים לבגרות, יותר נכון היה נותן להם טקסט קצר ומבקש מהם לסכם את מה שהם רואים בו. ובזמן הזה היה בודק טקסטים של שבוע שעבר. כמעט כל שבוע שיחק עם הכיתה משחק החלפות טקסטים - התלמידים נותנים לו ניתוח של סיפור קצר של היום, והוא היה מחזיר להם את הניתוח של שבוע שעבר עם הערות.
לא רק עם בני העשרה בתיכון תל אביבי היה משחק את המשחק זה, אלא זו הייתה שגרת חייו. מאז שהכרתי אותו, אי אז לפני שמונה שנים בסיום שיעור בקורס מבוא לפסיכולוגיה, החיים שלו היו רק החלפות. כבר באותו היום, בסוף דצמבר, כשראה ביציאה מנפתלי שהרוח פירקה את המטרייה שלי, ושתיכף האיפור הקל מעל ללחיים שלי ישאיר סימנים בכל הפרצוף, הוא בלי לומר מילה לקח אותה, ובמקומה דחף ליד את המטרייה שלו. לא יחסתי לפעולה שלו חשיבות רבה, ורק חשבתי שאולי הוא הג'נטלמן האחרון עלי אדמות. גם כשבסוף שנה א' הוא הודיע לי שאינו מתעניין יותר בפסיכולוגיה והוא חושב להתחיל הכל מחדש, ובפברואר להירשם ללימודי בלשנות, לא ראיתי שום דבר חריג. בסופו של דבר, לא מעט סטודנטים מחליפים חוג בסוף השנה הראשונה.
אני לא יודעת, אולי הייתי עיוורת למוזרויות שלו, או אולי פשוט הספקתי להתרגל אליהן , אבל המכתב שהגיע בדואר לדירה קטנה ששכרנו יחד בפלורנטין, ובישר על קבלתו לחוג לספרות לא הפתיע אותי כלל. הרגשתי שעוד לפני שאני מחליפה בגדים ומכינה לעצמי משהו קטן לאכול, אני חייבת להודיע לו על המכתב. לשמחתי הטלפון שלו לא היה זמין כל אותו אחר הצהריים; כנראה עומס בעבודה.
למה אני אומרת לשמחתי? כי כשחזר הביתה, בערך בעשר בלילה, ההפתעה שגרמה לו ההודעה המשמחת עשתה לו מצב רוח להפתיע גם אותי. בכל מערכת היחסים הארוכה שאנו מנהלים זה הלילה שאותו אזכור לאורך שנים. למעשה זה היה הלילה המכונן בזוגיות שלנו, הלילה הכי חשוב חוץ מזה בו הודיע לי שהוא עובר לקליפורניה. את הלילה הזה אזכור לכל החיים, אלא אם כן שוב יתעורר בו החשק לשחק אם משחק החלפות, משחק שלמען האמת אינני בטוחה שאני מסוגלת לסבול עוד.
"אולי די עם זה? מרקז כבר לא ייצא ממך, אז כדאי שתעזוב את המחשב המחורבן ותתחיל לחשוב על החיים האמיתיים, אחרת גם שום דבר אחר כבר לא תהיה!"
כמעט ארבע שנים תמר ודודו נמצאים ביחד, ארבע שנים אשר ברובן נראה שאין דבר היכול על היחסים בין בני הזוג. מאז שנפגשו באחד הקורסים שלקחו יחד בשנתו הראשונה של דוד ושנתה השנייה של תמר בלימודי כלכלה באוניברסיטה. מאותו הקורס, בו שניהם לא הצליחו כפי שציפו, הכל התחיל להתחבר להם. הציונים שלרב היו טובים התחילו להיות מצוינים, הביטחון העצמי של שניהם הרקיע לגבהים שרק המוצלחים באנשים יכולים להתגאות בו, החיוכים לא משו מפניהם ועד סוף השנה הם כבר גרו ביחד בדירה שכורה במרכז הבורגני של תל אביב כזוג לכל דבר ועניין.
הבעיות החלו לצוץ כשבסמסטר האחרון של שנתו השלישית, בזמן שחברתו כבר החלה לעבוד בבנק עם הבטחה ממנהליה על קידום מהיר, בחר דודו בקורסים בספרות כקורסי בחירה שלו. מכיוון ששניהם אוהבי קריאה היו, תמר תמכה בו ואף אמרה באחת השיחות שהיא מקנאה בו על כך שבחרה בקורסים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה כקורסי בחירה ולא הלכה לקורסים על לוין וגרוסמן, על מרקז ורושדי ובמיוחד התאכזבה שלא למדה על קסטל בלום.
לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, סיפר לה דודו שהוא חושב לכתוב ספר, ואף ישב שעה כל ערב לאחר חזרה מעבודה מבטיחה עם משכורת נאה בבית השקעות גדול מול המחשב וניסה לחבר רעיונות ומשפטים. הוא נראה מרוכז ומאושר, מכיוון שהשעשוע הקטן של דוד לא הפריע לה, ואף נתן לה שעה של שקט מכל העולם, תמר לא אמרה דבר, ואף שמחה על תחביב שמצא לעצמו, בלי שיצטרך לעזוב אותה. מעולם שאלה אותו איך הוא מתקדם, כי היה ברור לה שהוא לא מתקדם לשום מקום.
רק מספר מועט של שבועות לקח לדודו להבין שעם שעה ביום הוא לא יתקדם בכתיבה. הסופר בעיני עצמו התפטר מעבודתו בבית ההשקעות ומצא עבודה כאיש קבלה בבניין עסקים בשכר מינימום. דוד דאג לעצמו למשמרות לילה כדי שיהיה לו שקט לחשוב ולכתוב, לקח איתו את המחשב הנייד וכל מה שעשה היה לחבר סיפור. הכתיבה שלו לא הייתה רעה כלל, ואף נתנה לו תחושה שהוא מצליח בעולם הדימויים וההמצאות. לא כך תמר. היא הרגישה שהיא לא רואה אותו כלל, פרט לשעתיים - שלוש ביום שמתחלקות לשעה בבוקר בין חזרתו מעבודתו ליציאתה לעבודתה, ושעה - שעתיים בערב, תלוי מתי תמר חוזרת הביתה ומתי דודו מתעורר. היא חשה שחיי המין שלהם בשפל, חיי חברה כמעט ולא קיימים, ומצב כלכלי נמצא בירידה מתמדת.
בחודשים הראשונים ניסתה דרכים נעימות להחזיר לבן זוגה את השפיות, היא הבטיחה לו שאם יחזור לעבוד כמו אדם רגיל היא תיתן לו את כל הזמן והמרחב שהוא צריך בשביל הכתיבה בסופי שבוע. אמרה לו שהיא מבינה כמה הסיפור חשוב לו ושלא תיעלב אם את חופשת הפסח וחופשת סוכות הוא יקדיש לספר ולא לה. ניסתה ללא הרף למצוא פתרונות יצירתיים שיספקו את שני בני הזוג עד שבתום השנה היא נשברה.
לתמר היו חלומות שבשלב הזה של מערכת היחסים שלהם הם כבר ידברו על נישואים ועל הקמת בית ומשפחה. כשהתחילה לצאת עם דודו היא אומנם ראתה את עצמה חיה עם אדם שמבלה חלק גדול מהיום בבניין עסקים, אך בסיוטיה הגדולים ביותר לא ראתה את עצמה יוצאת עם פקיד קבלה באותו בניין , פקיד קבלה שהוזה להיות סופר.
"חודש, זה מה שיש לך. אם תוך חודש אתה לא חוזר הביתה ומודיע לי שאתה חוזר להיות האיש בו התאהבתי, לא תמצא אותי בבית."
שניים עשר שבועות לאחר שעזבה את הדירה ששכרה עם דודו, דירה בה כל חלומותיה על חיים נורמליים עם בן זוג ויום אחד גם ילדים לצידה התנפחו והתפוצצו כמעט באותה מהירות, היא שבה אליה כדי לקחת את מה שהשאירה ביום בו פרצה בצרחות על דודו. בכוונה באה בשעות הצהריים, כי האמינה שהוא ישן. רצתה לפגוע בו על שגרם לה לחיות ארבע שנים באשליה על דבר מה שלא יהיה. רצתה לעשות את זה מהיר וחד ולא להשאיר לו מקום לתגובה. כשנכנסה לחדר השינה מצאה אותו ריק. בהתחלה תהתה היכן הוא יכול להיות.מאז שהחל לעבוד בקבלה, מעולם לא עזב את הבית בשעות הצהריים, אלא ביום חופש שלו שתמיד היה ביום שישי.מהר מאד התעשתה והתהיות על מקום הימצאו הוחלפו במחשבה על מטרת בואה לדירה המקוללת. תמר החלה לחטט במגירות ולחפש את אשר שלה. היא רוקנה את שידה שהייתה בצד שלה של המיטה ובארונות שבהם היו בגדיה והצליחה להוציא את הכל.
ביציאתה מהבית, כשכבר עמדה לפתוח את הדלת, משהו עבר על האישה הגאה. על אף הכל, הבינה, היא לא הפסיקה לאהוב אותו. בהחלטה של שניה, חזרה לחדר השינה בכוונה לקחת משהו שלו שיזכיר לה את דון קיחוטה שלה. כשפתחה את המגירות ואת הארונות של בעל העט ראתה שלא נותר בהן דבר ממה שזכרה בארבע שנות מערכת יחסים צמודה.
רשומות
