מעבר

הבלוג עבר לכתובת חדשה
מוזמנות לעקוב שם,
תודה

http://shortandclear.wordpress.com/

הצליבה

ישוע נצלב בשנית,

הפעם על צלב התמימות.

הוא לא עלה השמימה,

כי בשמים איש לו חיכה לו.

לא היו לו מילים אחרונות,

כבר מזמן הוא לא איש של מילים.

רק תמונה אחת ראה בעודו מדמם,

זאת של מרים המגדלית.

קפקא לא גר כאן יותר

קפקא לא גר כאן יותר,

הוא אבד.

הגיע לבקר את מקס ברוד

ולאחר שגילה כי נבגד

קשר את עצמו לסלע

וקפץ לנחל קישון.

קפקא לא גר כאן יותר,

הוא ניצל.

הוא יושב עכשיו בביתו

משכתב את

כתביו

שלא נשרפו,

ותוך כדי כך מנסה

להבין

מה הביאו לפה

מלכתחילה.

מנופים

כבר למעלה מארבעה חדשים הם לא עוזבים אותו, המנופים הצבועים באדום לבן של נמל חיפה. לא מספיק שהוא רואה אותם כל יום בין שמונה לשש עשרה שעות עבודה ביממה הם מופיעים גם אחרי, או לפני אם תרצו, כי בשבילו זה אותו הזמן. המנופים השתלטו על תודעתו וזמנו כאילו היו שם תמיד. ההשתלטות הארורה החלה עוד טרם תחילת עבודתו בנמל אלא ברגע בו הוציא אל הפועל את ההחלטה אשר התקבלה אצלו בלית ברירה בקיץ האחרון, ביום בו ארז את חפציו ועבר לחיפה.

הוא לא ידע מה ממתין לו בעיר עליה אומרים כי היא הולכת לישון בתשע, כל שהבין היה זה שאת תל אביב הוא מיצה עד תום. חוץ מזה מה רע במעט שקט? הוא הרי מעולם לא היה איש של מסיבות לתוך הלילה אלא אדם שהקדיש את האינטימיות, ואולי בגלל זה לא מצא את מקומו בח"י שנותיו בעיר ללא הפסקה כשבשבילו הפסקות הן הכרח, ובחיפה יש מספיק כאלה כדי שירגיש בה בבית. רק המנופים הארורים לא נותנים לו מנוח. עשרים ושתיים שעות ביממה הם נמצאים שם. מילא בעבודה בנמל או בהליכות חסרות כל תכלית בהדר או עיר תחתית אבל אפילו במיטה בה הכרית מופנית לחלון הם מופיעים בפוקחו את עיניו מספר פעמים לא פעם אחת במספר מצומצם של שעות בהן הוא ישן, ולהחליף צד הוא כבר לא יכול, כי ההרגלים אצלו חזקים מכל. הם שם גם בקפה של הבוקר או הערב, תלוי לאיזו משמרת הוא צריך לקום, בעת בה הוא יושב מול המחשב ומנסה להתעדכן בדברים העוברים על הארץ הזו ובמקום זה מביט מעבר לחלון ורואה אותם משקיפים עליו כאילו רוצים לומר כי לאן שלא יפנה הוא לא יתחמק מנוכחותם, כי לא יניחו לו עד שלא יעזוב את העיר. והוא מבין את הרמז, הוא מבין שלא ינוח בעיר הרואה בתל אביב את פסגת ההר הגבוה ביותר באזור אל פסגתו חייבים לטפס על מנת לראות את האור, פסגת ההר ממנה לא מזמן ירד כי הבין כי אין שם לא אור ולא גובה אלא רק אשליה, הר שמקווה לא לשוב אליו לעולם. והמנופים בריאת השטן הם, בלעדיהם לא  תהיה לו ברירה אלא לשוב אל ההר ולנסות לטפס עליו שוב. אבל הוא איש עקשן, הוא יאבק בהם עד הכניעה הסופית. הוא לא ייתן לגושי מתכת לדכא אותו מכיוון שברור לו שבעיר הזו נמצא אותו דבר קטן שלא ניתן להגדירו או להמחישו אבל אם ישיג אותו החיים לפתע יתבארו לפתע וכל השאלות שלא היו עליהן תשובות – תיפתרנה מיידית, אותו דבר לא מובן הנקרא אהבה.

שיחת טלפון

שלום, מדברת רחל

הפקידה מהבנק.

הצ'ק שרשמת חזר

כי הופקד טרם זמנו.

עמלת החזרה היא 55 שקלים

למרות שאנו יודעים כי

זו לא אשמתך

נאלץ לגבות ממך את העמלה.

בעקבות העמלה

אתה חורג ממסגרת אשראי

שהקצה לך הבנק בטובו.

הריבית על חריגה היא

פריים פלוס הרבה.

הבנק מודע לכך

שיש לך משכורת קבועה,

ושתוכל,

תוך חודש - חודשיים,

אפילו לעבור לפלוס,

אך הוא צריך את הכסף עכשיו.

אני נאלצת להודיע לך

כי אם לא תסלק את חובך מיידית,

נאלץ לפנות לערכאות משפטיות,

דבר שיגרור עוד ריבית ועמלות.

זה לא מרוע לב,

ידי הבנק הרי כבולות

כי גם הוא צריך הכנסות.

חשוב שתדע כי

שיחת טלפון זו

עלותה

שקל תשעים ותשע לדקה,

כי הרי לא יתכן המצב

בו הבנק ישלם

על מנת לגבות את החוב. 

שישים ושלוש שנים של פוליטיקה עברית

לא, לא הייתה שום נכבה

ומי שיגיד אחרת דינו שנת מאסר,

גם לא היה דבר כזה 'עם פלסטינאי'

ואילו עם יהודי קובץ מכל קצווי הגלות

לכל שטחי ארץ האבות.

נשים וגברים לא חיו באוהלים,

ואין רעב בישראל.

חברי האספסוף מתלוננים

כי הם לא נחמדים

לכן צריך לשבור להם את הידיים והרגליים.

המשבר הכלכלי פסח עלינו וכלכלתינו יציבה

אבל אין לנו כסף לבזבז על רווחה,

ולמרות זאת העם דורש צדק חברתי

אך אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך,

וזה קודם כל חיים, ורק אחר כך איכותם.

תשובה לאמיר גלבוע

פתאום קם אדם ומגלה

שהוא

אדם.

עם רצונות

משלו.

ומאווים

שהם רק שלה,

ומתחיל ללכת.

אז שם העם

את ידו על כתפה

ואמר:

"שבו,

הלא קראתם את השיר המפורסם!"

לדבר

אני לא מדבר אקדמית

זו שפה גבוה ואני

פחות ממטר שבעים.

לא מדבר פוליטית,

יותר מדי שקרים

בפחות מדי מילים.

לא מדבר רגשית

זוהי שפה זרה

ללא הגיון.

לא רוצה לדבר צינית

היא שבה בסוף

אל בעליה.

אני פשוט לא מדבר,

וגם בזה יש אינסוף מילים. 

חייה של סיגריה

האש שניצתה זה עתה במצת הכחול

היא לכבוד פירומנים שלא יכולים ללא להבה,

הסיגריה שנדלקה לפני דקות אחדות

מוקדשת לכל מי שחשבה להפסיק לעשן

אך הפסיקה רק לעשרות בודדות של דקות,

הבדל המסרב להגיע אל קיצו

הינו עבור מי שלא רואה את הסוף מתקרב,

המאפרה המלאה בכתום ואפור

מיועדת למי שרואה רק בשני צבעים

חומות

המצב לא תמיד היה כך, פעם הם דווקא דיברו זה עם זו, דיברו במשך שעות על לא מעט דברים, דברו על העיקר ועל הטפל, על דברים חשובים ועל עניינים של ה בכך. אז, כאשר לא הכירו אחת את השני הם דיברו. מספר פעמים נפגשו עד שהכירו – ודיברו, אוי כמה דיברו. אבל דווקא כשהכירו הם חדלו לתקשר. בהכרות בלתי מתוכננת כאילו נבנו להן בבת אחת וללא תכניות או כוונות, חומות ענק אשר וחסמו אותם זו מזה, חומות שלא היא ולא הוא מצליחים לפרק או אפילו סדוקות, חומות הקיימות כבר כמה שנים ומתעצמות להן בעצמן, והם שניהם בכלל שמאלנים המתנגדים לכל סוגי החומות.  

מונולוג 2

הנה זה שוב קורה, רגע של אשליה ואני לא מצליח להירדם. כל ביקור בזק בתל אביב מותיר אחריו שבוע של לילות נטולי שינה. כארבע שנים עברו מאז עזבתי את העיר לטובת הלא נודע והנוסטלגיה המלווה בחלומות בהקיץ על התמזגות עימה לא חדלים לרדוף אותי על בסיס כמעט יומיומי. כל צעד לכיוון החלום  נראה כצעד אחרון בו המעשה ייעשה ואשאר במקום אליו אני שייך אך המפגש עם המטרה מקפיא אותי ומונע לעשות את מה שרק לילה לפני נראה כה פשוט וחסר מגבלות.

אולי אלו הגעגועים או אולי היעדרו של משהו מתאים יותר, אך משום מה כל מפגש עם העיר הרחוקה מושך אותי אליה יותר אך בד בבד מפחיד יותר שמא בהתגשמות החלום יעלם הקסם המושך.

נו ו...

שלוש שנים

ועוד חצי שנה דפוק

וקץ לא נראה באופק.

זה כמו לחתום קבע לזמן לא ידוע

ועוד בשכר של חוגר.

אוי לתודעה הכביכול ראדיקלית

אשר חושבת בביטויים צבאיים

אבל בקרב כמו בקרב

לא קיימים מונחים אחרים.

חז"ל קבעו 'נאה דורש, נאה מקיים'

וגם 'והגית בו יומם ולילה'

על כן לא נותר אלא לחלום

להשתחרר מהקרב בניצחון או הפסד

ספרות

שונא ספרות ואת כל מה שיש בה

שונא את מצג השווא של המציאות 

ואת האסקפיזם.

שונא את ההזדהויות המזויפות

ותיעוב כלפי כל מי שאיננו אני

שונא את הגיבור המוצלח

ואת אנטי גיבור העלוב.

שונא את מדאם בובארי

ולא סובל את דון קיחוטה

את ז'אן ולז'ן ואת קולזט

נגעל מאדונית ומתעב את הרוכל

בזארוב ורסקולניקוב הם מודל לבוז ועליבות 

סולד מכולם באותה מידה וזאת משום שבגללם

גם בדבר הכי פשוט והנראה לעין

אני לא יכול שלא לחפש את הנסתר 

גם כשאינו קייים

ללא מילים

השפה, כל שפה שבעולם היא מקור רש ודל של הפנים. המילים, על כל צירופיהן מסבירות רק את החוץ, את המעטפת, את הנראה לעין בלאו הכי. אין מושג או מונח או ניב שיסביר, שיחדור את הקליפה הקשיחה יותר או הקשוחה פחות. דווקא  מבט פשוט ובלתי מעייף, יש ביכולתו להכניע את שומרי הסף  וזאת בלי לומר מילה.

צעדים

לפעמים יש רגעים בהם נדמה שרק אם תעשו את הצעד הנכון, צעד אחד קטן אך בעל משמעות גדולה, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר והשמש הקופחת של ימי אוגוסט החמים לפתע במקום להמיס קרחונים שיטביעו את מה שאינו יציב תתחיל לחייך. אבל אז, ברגע שהרגליים משתלבות אל מעבר לקו אותו חציתם באותו צעד מזערי אך נועז תגלו שעשיתם אותו כשכבר מאוחר והשמש מוכנה לעוד קיץ של הרס.

זהות

הציפיה לבואה של האם לוותה בחרדה רבה. יהושע לא ידע כיצד יפתח השיחה עם האישה שלא הגנה עליו מצד אחד, אך מצד השני מתייסרת מהיום בו עזב את הבית. פרט לשלוש שיחות טלפון חפוזות, כולן מהימים האחרונים, לא דיבר איתה מאז גיוסו. היה בו מן חשש שהיא לא תזהה אותו. הרבה השתנה בו מאז גירש אותו אביו מביתו – גם מבפנים אך גם מבחוץ. החליפה השחורה עם חולצה לבנה מתחת המעונבת בעניבה מהודרת הוחלפה במדי צה"ל בבסיס ומכנסי ג'ינס עם חולצת טריקו מחוצה לו. הכיפה שוכבת לה בעיקר בתוך ארונית צבאית שליד מיטת הקפיצים שלו, ואילו מהזקן לא נשאר אלא זיכרון כואב. אולי, חשב, כל זה חסר טעם. פגישה אחת, טובה ככל שתהיה לא תשיב את מה שהיה ולא תגליד את הפצעים. אז מה בעצם המטרה? להתראות? אתמול דיבר בטלפון עם האם והאחיות ושמע שהן חיות לא רע. ומה ייצא מהפגישה? רק פרץ נוסטלגי של רגשות, ונוסטלגיה - יש לה נטייה שכזו – להעלות את כל הרגשות, טובים ורעים כאחד, ובפורים הרי, חייבים להיות שמח. לא, המפגש הזה אסור שיתקיים. הוא אמנם הבטיח לספר לאם איך הגיע לבית חולים, אבל הוא יכול לעשות את זה גם באמצעות הטלפון. הוא יסביר לה שאין טעם להיפגש היום כי עוד חודש פסח, ובפסח קורים ניסים, ואולי ביעור החמץ יבער גם את החמץ בליבו של האב הכועס ויפתח את שערי הלב לכניסתו של הבן אשר שונה אמנם מהבן שהכיר לפני שלושת רבעי שנה, אך הוא לא פחות טוב בהכרח. יהושע היה בטוח שכאשר תשמע האם את המילים הללו היא תשתכנע. אישה של הגיון היא תמיד הייתה, כך שאין סיבה להאמין כי דעותיה תהיינה שונות משלו, רק צריך להסביר לה מה עומד מאחורי אותן הדעות. יש עוד סיבה לבטל את הפגישה – ההתרגשות. אם יפגשו עכשיו, איחוד משפחות של חג הפסח לא יהיה מרגש כל כך. בפסח צריך לשמוח לא פחות מאשר בפורים, כי אחר שלושים ושניים ימים לא ניתן להעלות חיוך על הפנים, ומה משמח יותר מלהתראות עם בני משפחה שנראה כי לא ישובו עוד? לא, בשום פנים אסור לקיים את האיחוד היום, ונימוקים לכך לא חסרים. יהושע הכניס יד לכיס מעילו על מנת להוציא את הטלפון הנייד ולהתקשר לתמר אך שם לב כי הטפלון נשכח בחדר האשפוז. מותש ממחשבות על מה יהיה, לא הצליח יהושע לקום מהספסל על מנת לעלות לחדר, במקום זה שלף חפיסת מרלבורו  אדום מהכיס, הוציא את הסיגריה  האחרונה שהייתה בה, והחל לעשן.

יהושע צדק, המראה החדש שלו גרם לכך שלא זוהה אפילו לא על ידי אימו, גם כשזו עברה לא הרחק ממנו. הוא הביט במשך דקות ארוכות על אישה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, מלווה על ידי שתי ילדות בנות שתיים עשרה, מדדה לה הלוך ושוב בחיפושים אחר צעיר מזוקן הלבוש במדי צה"ל או בכותונת בית חולים אותו תוכל סוף כל סוף לחבק ולספר לו שלמרות הכל הוא בשבילה כל עולמה. תוך כדי מעקב אחר אישה שנראתה לו לפתע זרה לחלוטין על אף שזוהתה על ידו כאמו ואם אחיותיו, תהה יהושע בדבר הקשר בין זיהוי לזהות. איך יכולה להיות אישה כל כך מוכרת לו להראות כה זרה ומרוחקת, ולעומת זאת צעירה שפגש רק פעם אחת תשתלט על זהותו ותהווה חלק בלתי נפרד מעולמו? הייתכן כי לא זיהתה אותו כאשר הזמינה את האמבולנס כאשר התעלף לא הרחק מבית הקפה בו נפגשו מבטיהם להרף עין? אם האחת אשר נשאה אותה ברחמה תשעה חודשים מתקשה לזהותו ללא הזקן, מדוע אישה שראתה אותו רק בנופלו, תזהה אותו ותקדיש זמן משלה על מנת לדאוג לכך שיגיע לבית החולים לקבל טיפול הולם ועוד תשאיר לו פתק עם מספר הטלפון שלה כדי ליצור עימה קשר? לא, הזיהוי אינו דבר פיזי, הוא דבר של זהות, לכן אימו לא מזהה אותו וההיא כן. הרי אין בין זהות שלו אי אז באוגוסט לבין הזהות היום, ואילו הזהות אשר הייתה לו בעת כתיבת פתק שלו היא אותה זהות בעת שהיא כתבה את הפתק שלה.

רק כשראה את האישה המהלכת הנה והנה עם שתי בנותיה מתחילה להילחץ ולהזיל דמעות בכל פעם שאין מענה בטלפון שנשאה עימה, הצליח הבן לקום מספסל העץ, לגשת אליה ולהזדהות כבנה.  מרגע הזדהות הבן הדמעות נהיו מעיינות וההכרות הפכה להכרה כי העומד מולה אינו הבן אותו גידלה במשך שמונה עשרה שנה. האם אינה שפטה את בנה לטוב או לרע, תמיד נמנעה מלשפוט פן תישפט בעצמה, אולם לא כך תיארה לפגוש את בנה יחידה.  הילד תירץ את גיוסו באי רצונו להיות עול, אבל היא חשבה כי אינו רוצה להיות עול על המדינה והמשפחה ולא על אלוהים. הצבא הוא גוף גמיש כלפי אנשי דת, אין הוא מכריח לא להוריד כיפה ולא להתגלח. זיכרון על חווה חלף בתמר, אבל חווה ברחה מהדת כי זו לא התאימה לה בהיותה אישה, ובנה הינו גבר שיכול ליהנות מכל הפריבילגיות העומדות בפני גברים. בינתה לא תפסה את עצם היציאה בשאלה של בנה, כל כך הרבה טוב יש לתורה להציע לגברים, אז מדוע לבחור דווקא בפרי אסור. תמר לא ידעה איך לנהוג בבנה. היא רצתה להיעקר ממקומה ולשוב אל זרועותיו של הגבר היושב בבית לו סיפרה כי היא לוקחת את הבנות לבדיקות אצל הרופא ועתה ברור לה כי תצטרך להתוודות בפניו על הכל, ולו רק כדי להצדיק את גירושו של הבן מהבית. אולם ברגע בו עמדו כוחותיה ברגליה, היא הביטה בעיני הזר העומד מולה וזיהתה את בנה. את המבט הסקרן הרוצה לדעת מה הצעד הבא לא ראתה אצל אף אחד אחר. באותו מבט ראתה גם אמונה, לא אמונה של החברה בה היא חיה, אלא זו של חווה, אמונה טהורה באל אשר לא זקוקה לתיווך רבנים או ספרים אלא רק ללב שיודע על מיקומו האוניברסאלי של הקדוש מכולם.

לאחר ששוחח אמש עם האם הציף את יהושע הרצון לומר לה הכל. לספר לה על היום ההוא לפני קצת פחות משלוש שנים, בערב ל"ג בעומר, בו הודיע להוריו כי הוא נוסע לקברו של הרשב"י ונסע במקום זה לתל אביב לבקר בעיקר את בן דודתו, עליו שמע במקרה ואת מיקומו מצא בדרך לא דרך ועל הרעיונות החדשים אותם הביעה באזניו אחותה של אימו בדבר מיקומו של אלוהים בחייו של אדם וקשר בין אלוהים לדת הקיים רק למטרת פיקוח על אוכלוסייה וענישתה אם היא לא עומדת בכללים שנקבעו, שני דברים אשר נותנים שליטה מלאה על אנשים לבעלי הכוח אותה הם מנצלים להעצמת מעמדם ועושרם . רעיונות אשר הקסימו אותו וענו על הרבה שאלות אותן עד אז לא העז לשאול. ביקור שלאחריו נסע ללשכת הגיוס בתל השומר על מנת להתחיל בתהליכי הגיוס, וביקש לשלוח לו את כל המכתבים הרלוונטיים לכתובת של דודתו כי לכתובת שמופיעה בתעודת הזהות שלו הם לא יגיעו. רצה לספר לה גם על שיחות שבועיות שניהל עם חווה בטלפון כשהיה חוזר מהישיבה. חפץ ליידע אותה על מעשיו כחייל, על תפקידו בשלישות האגד, על הבנות איתן שהה באותו חלל ואף באותה מיטה, על מוטי לוי, על האמן ועל מרגריטה. אפילו על הזקן המסתורי שהופיע לשעות ספורות בחייו ולאחר שסיים את תפקידו כמרגיעו הפרטי של צעיר חולה וחולמני - נעלם כלא היה, רצה לעדכן אותה לאחר שגילה כי זה מת. אבל הכי הרבה לשמוע את דעתה על כתומת השיער אשר שבתה את ליבו והצילה את חייו.  אך במקום כל זאת מצא את עצמו ממלמל פרטים טכניים על מעשיו ביחידה בה הוא משרת, על האוכל במקום, טיבם של אנשים בו והיחס לו הוא זוכה מהם. עם הדברים האלה סיים יהושע את השיחה בת פחות משעה וחצי עם מי שהייתה פעם אימו ועלה לחדרו. 

חדש

עוד כעשרים שבועות, אחרי כל הבלאגן, כשעכשיו יהיה אז ומחר לא נודע וכנגד כל מה שנכון, צריך והגיוני אקום ואלך למקום בו אין לא כן ולא לא, למקום אליו טרם הגיעו המיאוס והבנאליות, מקום חדש, הרחק מכאן.

החלונות הגבוהים

יושב ברכבת, על כיסא בודד בסוף הקרון השלישי, מחפש אחר פנים מוכרים שיזכירו את החלונות הגבוהים אליהם הגעתי במסע הקודם אך נעניתי כי עליי להמתין מחוץ לחדר ישיבות. בוחן כל זוג עיניים חומות שמא הם הישיבו את היום בו הצצתי דרך חור המנעול של אותם חלונות אליהם מובן כי אשוב שוב ושוב עד שיקבלו אותי או יסלקו.

כוחות

הוא כבר לא יזכיר לה שכל אשר רצה זה ללמוד להכיר אנשים חדשים, גם יחסים עם הוריו לא יעלו עוד על השולחן. במשך שנתיים, רק פעם אחת פתח את ליבו, וגם אז הרגיש שהיא נפגעה. האמת שזה היה די בצדק, גם הפתיחה וגם העלבון. בתוכו האמין שהוא מדבר בעיקר אל עצמו, והיא חשבה שאינו משתף עמה פעולה. שניהם צדקו. כשדיברה היא על קשר, שמעה מצידו נאום על יחסי כוחות. כשניסתה לחדור פנימה, הוא התעקש להישאר בחוץ. הם ניהלו מלחמה, בה רק לו היה מה להפסיד. פעם אחת כבר הפסיד, אך חזר למערכה נוספת. כן, הוא ידע שלא יוכל לנצח, בכל זאת זו לא היא שדיברה על יחסי כוח. ובכל זאת  התעקש כל פעם מחדש להשחיז חרבות, אשר בסופה של שעה פלחו את ליבו.
היום די ברור שאין טעם בעוד מלחמות, התעסקות בעבר היא רומנטיקה חסרת משמעות. עם זאת, כאשר יגיע (והוא כנראה יגיע) הכישלון הראשון, הוא יטען את האקדח ויבקש להיפגש לסדרה של קרבות שגם סופה כבר ידוע מראש.