הוא לא ייסע יותר לבקר בתל אביב, לא יעלה לקו חמש מהתחנה המרכזית לכיוון דיזינגוף, מתפלא כל פעם מחדש על שני הפנים של העיר, זה של תחנות מרכזיות המלאות בבתי מסחר לסמים ולנשים, וזה של רחוב תרס"ט עם מוסדות התרבות השוכנים בו. הוא כבר לא ישתה הפוך ב'תוצרת הארץ' עם טוסט גבינה צהובה בצד ולא בירה ב'המינגוואי', ולא יקנה ספר ב'נסיך'. התירוץ שייתן לעצמו יהיה קשור בזיהום האוויר בבירת הבילויים של ישראל, כי הרי רק לפני מספר שבועות הפסיק לעשן מכיוון שאינו מסוגל לרוץ למעלה ממאה מטר בלי להחזיק את המותן. באופן מודע לחלוטין יוותר על מרכז חייו, רק כי שכנע את עצמו כי כך בריא יותר. שנים של נסיעות שבועיות צפונה רק כדי להרגיש חי לא הובילו אותו הרי לשום מקום אמיתי, אז בשביל מה לסכן ככה את הבריאות? אבל מצד שני, מה יש לו בבאר שבע? אז נכון - יש בה מועדון ביליארד אחד וכמה מועדוני ריקודים, אך ריקודים אף פעם לא היו הנישה שלו, וממילא הוא לא אוהב לא פופ ולא מזרחית, תמיד נמשך רק לרוק - שאינו כה פופולארי בבירת הנגב.
הוא אוהב את תל אביב. אוהב את הרעש שלה, את הבועתיות המשכיחה את טרדות היום יום, ואת הרחובות הראשיים המצטלבים בסמטאות שמובילות תמיד לאותו המקום. אוהב את הזרות שבה, אשר גורמת לו לחוש שאינו חייב לתת דין וחשבון לאיש, על כן רשאי הוא לעשות ככל העולה על דעתו.
ובכל זאת הוא לא יבקר בתל אביב יותר, את ההחלטה הזו קיבל בפעם האחרונה בה נרדם ברכבת, עליה עלה בתחנת האוניברסיטה בבירת הנגב, והתעורר רק למשמע קריאתו של הכרוז שהרכבת תעצור בעוד מספר דקות בתחנת חוף הכרמל.
רשומות
