לעשות

לשבת בבית בדרום תל אביב. לבהות בספר פתוח. במסך מחשב או טלוויזיה. לבדוק באובססיביות - כל כמה דקות, את תיבת המייל. ללכת לשירותים/מטבח/אמבטיה. לחזור ולבדוק אולי יש שיחה שלא נענתה. לקפוץ למשמע כל צלצול – אולי זה הוא הצלצול המיוחל. כי הרי הודעת על ייחולייך לצלצול. וכשהוא לא מגיע -  לקום,  להתקלח וללכת לחלום במקום אחר. ואז, ללא כל התראה מוקדמת, תוך כדי קריאה, גלישה או סתם חלימה בהקיץ – לוותר, להבין שזה כבר לא יקרה. להגיע למסקנה כי החיים לא שווים יותר מעשרים שקלים ושבעים אגורות לשעה.

קפה שחור

בא לו להקיא כבר מהקפה השחור ומשתי הסיגריות המצוצות עד הפילטר אשר מהוות חלק בלתי נפרד מכל כוס שהוא שותה, אבל אסור לו להירדם. אז מה שבשבע בבוקר הוא חייב להתייצב שוב לשטיפת כלים ורצפות במסעדה בה הוא עובד בין שישה לשבעה ימים בשבוע, תלוי בגודל החשבונות אותם צריך לשלם. הוא חייב לכתוב. נמאס לו לעבוד בעבודות זמניוֹת ומדכאות, עבודות אשר זמניוּתן איננה מוגבלת בזמן.
הוא חייב לסיים את הרומאן הזה. רומאן בו הגיבור הראשי כל העת ממהר, אך תמיד מפספס את הרכבת בדקות אחדות. רואה את קרונה האחרון חולף, אבל לא מספיק לעלות עליו. רומאן בו הגיבורה לא מחפשת אביר, אלא קונה לה סוס לבן ואציל. הוא חייב לכתוב סיפור על בני מיעוטים ועל עניים - סיפור שתהיה לו משמעות מעבר לסך המילים הכתובות בו. המשימה של חייו היא לכתוב יצירה אשר תהיה חלק בלתי נפרד מהשיח, יצירה שתתורגם לכמה שפות - ביניהן ערבית. כן, ערבית. בכל זאת יש בארץ מיליון ערבים, ואם לכלול גם את יהדות המזרח, אז אפילו יותר. ואולי יהיה זה הספר שלו, שיחדור דרך מחתרת לסוריה, לבנון ופלסטין, ויגיע לקוראים צעירים שיקומו לעשות מעשה ויפילו את משטריהם האפלים ויביאו שלום למזרח התיכון, ובדרך יכניס לו גם לא מעט כסף.
כן, הוא יכתוב רומאן חברתי, אבל לא הלילה. להלילה נגמר לו הקפה בשקית, וגם הסיגריות אוטוטו אוזלות, ובשכונה בה הוא גר אין קיוסקים שפתוחים בארבע לפנות בוקר.

זרוּת

הוא לא ייסע יותר לבקר בתל אביב, לא יעלה לקו חמש מהתחנה המרכזית לכיוון דיזינגוף, מתפלא כל פעם מחדש על שני הפנים של העיר, זה של תחנות מרכזיות המלאות בבתי מסחר לסמים ולנשים, וזה של רחוב תרס"ט עם מוסדות התרבות השוכנים בו. הוא כבר לא ישתה הפוך ב'תוצרת הארץ' עם טוסט גבינה צהובה בצד ולא בירה ב'המינגוואי', ולא יקנה ספר ב'נסיך'. התירוץ שייתן לעצמו יהיה קשור בזיהום האוויר  בבירת הבילויים של ישראל, כי הרי רק לפני מספר שבועות הפסיק לעשן מכיוון שאינו מסוגל לרוץ למעלה ממאה מטר בלי להחזיק את המותן. באופן מודע לחלוטין יוותר על מרכז חייו, רק כי שכנע את עצמו כי כך בריא יותר. שנים של נסיעות שבועיות צפונה רק כדי להרגיש חי לא הובילו אותו הרי לשום מקום אמיתי, אז בשביל מה לסכן ככה את הבריאות? אבל מצד שני, מה יש לו בבאר שבע? אז נכון - יש בה מועדון ביליארד אחד וכמה מועדוני ריקודים, אך ריקודים אף פעם לא היו הנישה שלו, וממילא הוא לא אוהב לא פופ ולא מזרחית, תמיד נמשך רק לרוק - שאינו כה פופולארי בבירת הנגב.
הוא אוהב את תל אביב. אוהב את הרעש שלה, את הבועתיות המשכיחה את טרדות היום יום, ואת הרחובות הראשיים המצטלבים בסמטאות שמובילות תמיד לאותו המקום. אוהב את הזרות שבה, אשר גורמת לו לחוש שאינו חייב לתת דין וחשבון לאיש, על כן רשאי הוא לעשות ככל העולה על דעתו.
ובכל זאת הוא לא יבקר בתל אביב יותר, את ההחלטה הזו קיבל בפעם האחרונה בה נרדם ברכבת, עליה עלה בתחנת האוניברסיטה בבירת הנגב, והתעורר רק למשמע קריאתו של הכרוז שהרכבת תעצור בעוד מספר דקות בתחנת חוף הכרמל.
  

דור שלישי

האמת שדי נמאס לו מהמחסומים ומהסיורים האלה. כבר שבעה עשר חודשים הוא רואה את הבית רק פעם בשבועיים - שלושה, ובשאר הזמן - שטחים. כל יום אותו הדבר: עצירת מכונית בשולי המחסום, בדיקת כל התאים, מבטיהם של ילדים הבוהים בו ושואלים אינספור שאלות שאין לו תשובה כנה עליהן, וברכת סעו לשלום שלא תוביל לא לברכה ולא לשלום.
את כל מה שמספרים במהדורות החדשות על 'השטחים' הוא חוה כבר, ולא פעם אחת. הפגנות שבועיות של פעילי שמאל, אמבולנסים עם חולים הממתינים דקות ארוכות , ולפרקים אף שעות, לבדיקה מקיפה שתאפשר את הכניסה המיוחלת להדסה,  ויריקות של נערי הגבעות רק כי אפשרו חבריו לפלשתיני להיכנס לתחומי הקו הירוק, לא היו בגדר משהו חדש. רק את אותם המחבלים, שמפניהם - כך סיפרו לו - הוא מגן על המדינה, מעולם לא פגש.
דור שלישי למשפחה לוחמת היה. נכד לאיש הפלמ"ח, ובן למפקד גדוד צנחנים. מעולם לא חשב על דבר מלבד הגיוס לצבא. אמנם לא חשק בקריירה צבאית, לכן לא עשה קורס מפקדים, אך ידע שאת שלוש השנים שחייב הוא לתת לצבא, הוא ייתן לא פחות טוב מאילו אשר את דרכם הוא ממשיך.
 אמנם איש חסון הוא, תשעים ושלושה קילוגרמים, רובם שרירים, על מטר שמונים ושניים, אך עמידה של שמונה שעות ביום עם נשק ואפוד המלא בכל טוב, במשך שנה וחצי, השאירו חותם גם על גבו - שהחל אט - אט להיכנע למשקל הרב שמועמס עליו יום ביומו. בעצה אחת עם רופא יחידה, נשלח למרפאת מומחים בירושלים, אליה הוא מחליט מי יכנס ומי לאו. דווקא אז, בהגיעו לבירתה הבלתי ניתנת לחלוקה של מדינה למענה נאלץ להרוס את הגב, הוא עולה על קו 405 ונוסע לכיוון עיר מגוריו, רק כדי להגיע למחרת למרשם אוכלוסין ולשנות באופן רשמי את שמו מיעקב לקובי ולנסות להיעלם מעול הדרישות שבהן לא יכול היה לעמוד עוד.

יום כיפור

כל מה שביקשתי היה לפתוח דף חדש.
היא סגרה את המחברת ואמרה שכל הדפים כבר מלאים.

קו 405

כאשר ייצא, שלוש שנים אחרי שהתראו בפעם האחרונה, מקו 405 של אגד עם מזוודה ישנה וסנטר לא מגולח - הוא לא יזכור הרבה מאותו ערב בקפה תל אביבי לא טיפוסי, בו הודיע לה שהוא נוסע למנזר בלטרון לזמן לא ארוך, נסיעה שאחריה הכל יהיה  בסדר ביניהם, ולא תהיינה עוד מריבות. כל הדם הרע שיש ביניהם לפעמים, כך האמין, הוא בגלל שטרם הצליח לגבש את עצמו לדבר שלם, ושהוא מרגיש כמו אוסף אקלקטי של תכונות אישיות שלא מתחברות לכלום. כל מה שיעלה בזכרונו ברגעים בהם יעבור מרציף ההורדה של אגד לרציפי העליה של דן במקום שנהג לקרוא לו "הצחנה המרכזית החדשה", הוא זוג עיניים ירוקות אשר בהו בו באכזבה שאמרה שלא לבשורה הזו היא פיללה כשהסכימה להיפגש איתו.
עכשיו הוא יושב על הדשא וחושב תוך כדי בהייה ביערות של הרי ירושלים הסובבים אותו, על כך שהפסיכיאטר הודיע לו לפני מספר ימים שהוא בריא ויכול להשתחרר, ושמעכשיו הכל תלוי בו ועליו רק להודיע שהוא מוכן לעזוב. ברור לו שיהיה מוכן לעזוב את איתנים רק כשיצליח לחבר את הראש העגלגל שממנו פרח לו שיער אדום, לפנים לבנים בעלי חוטם חתולי שעוד בתיכון, לפני שבע שנים קרא לא "אפיפון", וגוף ארוך ודק כשל רקדנית מחול מודרני.
עוד כשבועיים ייקח לו עד שיצליח לחבר את משחק הפאזל בעל מאות חלקים הזה, וגם אז לא תהיה לו תמונה שלמה אחת. תמונה שתכלול גם את הנשיקה הראשונה בגיל שבע עשרה - על מדרגות מטונפות מאחורי בניין החטיבה העליונה בבית ספר ממלכתי דתי בתל אביב, את הסקס הראשון כשנה אחרי - כאשר ישבו בחדרה אשר בבית הוריה, במשחק מחבואים חסר תועלת  שלו עם לוכדי העריקים של המשטרה הצבאית אשר רדפו אחריו עקב אי התייצבותו בבקו"ם למטרת גיוס חובה לצבא ההגנה לישראל, ובסוף מצאו אותו בבית מרקחת בעת שקנה אמצעי מניעה לעצמו. אט - אט יכנסו לתמונה גם משחק פינג פונג של פרידות החוזרות ונשנות וחזרות שבאו כמעט מיד אחריהן, החופשות מהאשפוז שכפה על עצמו - חופשות בהן לא יצא מבית הוריו מרגע כניסתו אליו עד שעת החזרה לירושלים, והטלפונים שלא הרים לה. רק הערב ההוא, בו בפעם הראשונה שיקר לה ביודעין ולא סיפר לה לאן הוא נוסע לא יכנס למשחק הפאזל שלו. ולמרות שירגיש שחסר לו דבר מה למוכנות מוחלטת לחיות חיים עצמאיים, הוא ילך בעוד שניים עשר יום למנהל מחלקה ב' בבי"ח לבריאות הנפש בהר איתנים ויאמר לו שהוא מוכן לעזוב, וכבר למחרת יימצא את עצמו נוסע על אוטובוס ירוק של אגד - קו מספר 405.

הישרדות

משום מה לא זכורים לי היום והמקום המדויקים בו הוא הופיע בחיי. האמת היא שאף פעם לא נתתי על כך את הדעת. אמא אומרת שהוא היה שם כבר כשנולדתי, ואם להיות כן, אני נוטה להאמין לה. אבל גם אם זה לא נכון, והוא הגיח אחרי הלידה, הדימוי שלו נמצא אצלי בתודעה מרגע התהוותה.  במשך שנים לא מעטות, לא הטלתי ספק בקיומו. אמנם מעולם לא נפגשנו, אולם באופן די מוזר ולא כל כך מובן, תמיד האמנתי שהוא שם. גם בנסיבות לא מאד נעימות - בלשון המעטה (והיו כאלה לא מעט), לא העזתי להטיל בו ספק. הוא היה מן חוק טבע בלתי ניתן לערעור מבחינתי, ולא עזרו כל טענות הנגד ששמעתי.
אבל דווקא כאשר האמונה גאתה, הגיע לו השפל. לא הייתה שום התרעה מוקדמת,  וגם סיבה לערעור אני לא מוצא. פשוט שבר פתאומי. כה חד היה השבר, שאפילו מטאפורה מתאימה אני לא מצליח למצוא לו.
מה לא עשיתי כדי למצוא סיבה להתרוקנות הפתאומית הזו. ניסיתי להאשים אותו בבגידה, אבל כדי שמישהו יבגוד בך, הוא צריך להיות חלק ממך - ולא הרגשתי כך. האשמתי אותו בנטישה - אך אני הייתי זה שנטשתי. אפילו שרלטנות מצידו עברה בראשי - אך אז אני הוא מלך התמימות. בסופו של יום - החיפושים אחר ה"למה?" רק הגדילו את הריקנות ששרדה ברוּבּה עד היום. מדוע ברוּבּה? ובכן, כי היום זה אחרת. נכון אין בי את אותו אלוהים שהיה בשנות העשרה, אך עם זאת יש משהו. לא יודע בדיוק מה, יודע רק שזה מין דבר קטן שממלא חלק קטן בי שעוזר לי להשאיר את הראש מעל המים, אך לא הרבה יותר מזה.

פעמיים זה מספיק

פעמיים זה מספיק.

פעם אחת מספיק, פעם שנייה זו כבר אובססיה.

פעם שנייה זו עוד תקווה, שלישית הינה אובססיה.

אובססיות אינן ברות ריסון.

אילו הם הרגשות, אשר אינם ברי שליטה.

הרגשות דומים לאש, כבים בבוא העת.

העת עדיין לא הגיעה.

היא עוד תגיע, יש להמתין בסבלנות.

הסבלנות זרה לי.

אם כך, הפסד כולו שלך.

הפסדתי דברים גדולים ממנה.

אם יש לך לומר דבר מה, פשוט אמור אותו במקום לכתוב.

"אני אוהב אותך". זה טוב?

אני יודעת.
אז מה עכשיו?
אני שותקת.

כמו בכל יום, מאז ישבנו גב אל גב.

אור

"סווטלנה פשוטינה?"
"כאן, המורה."
"סווטלנה? אני מבינה שאת עולה חדשה."
"תשע שנים בארץ, המורה."
"ויש משמעות לשם?"
"סווט זה אור, אז אני מניחה שזו משמעות השם."
"אז למה שלא תחליפי לאור, או אורה, או אורית? יש כל כך הרבה שמות עבריים נהדרים עם משמעות דומה. בכל זאת את לא ברוסיה כבר, ואת צריכה שתהיינה לך גם חברות יהודיות."
"אולי, יום אחד. בינתיים אני סווטלנה, או סווטה - שזה בקיצור, ויש לי חברות ישראליות המורה."

תפוח האדמה המבושל שאכל יחד עם דג מלוח נקי מעצמות כמעט נתקע בגרונו של אלכס למשמע חוויותיה של בתו ביום הראשון שלה בחטיבה. ברגע שהחל לפני שלוש שנים לעבוד ככלכלן בבנק בו לפני כן היה מאבטח, היה בטוח שכל זה מאחוריו. המשפחה רכשה את השפה, קנתה בית במרכז העיר ואפילו מעבודות סטראוטיפיות הוא ונטליה נפטרו. הוא אנליסט בבנק מרכזי, והיא לא מכבר פתחה לה בית ספר קטן למוסיקה המיועד בעיקר לילדים קטנים שרק רוצים ללמוד, ועדיין לא פיתחו שאיפות על קריירות מוסיקליות בחוץ לארץ. נטליה תמיד האמינה שרק אהבה לאמנות תביא להצלחה, ולא הרצון להתפרסם.
לא הכעס על המורה ולא העלבון ממה שאמרה הם שמנעו מצלחתו של אלכס להתרוקן, אלא הזיכרונות.  הזיכרונות של הצעקות בכניסה לבנק שאותן לא הבין, הזיכרונות של הסיפורים שסיפרה נטליה על אינסוף רגליים שדרכו דווקא במקום האחרון אותו שטפה, בעודו רטוב והזכרונות של אותם הימים בהם נאלצו זוג הרוסים לשבת כמו ילד קטן בכיתה ולשמוע את המורה עוברת בקול איטי על כל הברה והברה כדי שהתלמידים יבינו היטב איך צריך להגות את המילה הנלמדת.
יום - יום, במשך 24 ימים ראה את המורה באולפן קוראת בתחילת הכיתה בשם אורית פשוטין, או אורה פשוטין או אולי אורנה פשוטין, על אף שכאשר ביקש לדעת מה משמעות שמה של עמיתתו, היא אמרה שכנראה ומדובר בנקבה של אורן, ושאורן זה בעצם סוג של עץ, ולא הטיה של אור.

"שלום, ברוך הבא, אני דליה - מחנכת של הכיתה בה הבת שלך לומדת."
"נעים מאוד לפגוש אותך דליה סשה פשוטין, אבא של סווטה."
"תודה שבאת. טוב, לא כל כך נעים לי, אבל אני חייבת לומר לך שלבת שלך יהיה הרבה יותר קל להשתלב אם..."
"יש לי בת אחת", כל התסכול והעלבונות יצאו מאלכס בהתפרצות אחת שאחריה לא נשאר דבר פרט להדה של דלת הכתה נטרקת בערב היכרות עם ההורים טריקה המלווה את הד השם, "סווטלנה אלכסייבנה פשוטינה!!!"

פלאפל

כשמתתי, אי אז במאי 2003, לא באמת היה למישהו אכפת. המשפחה בהתחלה נבהלה אבל אח"כ קיבלו את מותי כמובן מאליו. אמא אמרה שהיא חזקה והיא מתמודדת אם הקשיים בדרך אחרת, אבא לא ידע על המוות שלי עד יומו האחרון. את מותי העברתי אי שם באזור הראל שבהרי ירושלים. הרבה מתים היו איתי, כל אחד ודרגת המוות שלו וסיבת אחרת למותו. היו כאלה שהמוות שלהם הגיע בהדרגה ומה שהקברנים הגדירו כמוות קשה – מוות שילך איתם לנצח, והיו כאלה, וביניהם אני, שהמוות שלהם הוגדר כמוות קל עד בינוני וניתן לטיפול. בין אלו אשר הוגדרו כמתים קלים – בינוניים, היו שהגיעו למקום עקב אונס, מי עקב התעללות במשפחה, היו אפילו מתים שבאו לשם מרצונם החופשי כי חששו להגיע למצב של מוות קשה ואף בלתי הפיך. הייתה אפילו אמא בשנות השלושים המוקדמות שהגיעה למרכז פתולוגי בגלל מוות שנבע עקב לידה. אני הגעתי לשם עקב התאבדות. התאבדתי בעת שהייתי אמור להרוג אחרים, אי שם במחסום בין בית עוּר א-תחתא לרעות. שם נפלא יש לישוב הזה: "רעות" - אחווה, הדדיות, עזרה, שיתוף. לא הרבה מפריד בין החבר'ה ברעות לאלה בבית עוּר. רק כביש אחד שמבטל כל רעות ביניהם. אבל מה לי ולבית עוּר? אפילו ערבית אני לא דובר חוץ מ"תעל" ו"רוחְ". האנשים מרעות דווקא נחמדים, היו מביאים לנו פלאפל למחסום כשהיו עוברים בו בלילה, והרי מה אם לא פלאפל מסמל את הרעות? ועוד פלאפל אמיתי – לא כזה ששמים על הכתפיים כדי להורות לאחרים לירות בכפותים. בעיני רבים דווקא עלה של זית מסמל את הרעות הזאת ואת השלום – ואני אפילו לא אוהב זיתים, לא יכול להריח אותם, פלאפל לעומת זאת אני דווקא מאד אוהב. אז מה רע היה לי, אנשי תרבות שמאמינים ברעות, מביאים לי פלאפל כשאני רעב. נכון שתושבי בית עוּר סבלו כדי שאוכל את הפלאפל השמנוני להנאתי, ואני אפילו הרגשתי ייסורי מצפון, באמת הרגשתי, אבל מצפון לא ממלא את הקיבה בלילה ופלאפל כן. אט - אט החל להימאס הפלאפל של רעות. טעים – טעים אבל כמה אפשר? ואז נשארתי רק עם המצפון שלי, אופי סרבני מעולם לא היה לי, כך שלא יכול הייתי לומר דבר לאנשים עם פלאפל על הכתפיים עד כמה הפלאפל שבפיתה מזיק ולא מתחשק לי לאכול אותו יותר, ואף להיות קרוב אליו – שהפלאפל הזה עושה לי בחילה, ולטעון שחייבים להרחיב את ערך הרעות גם לבית עוּר. אז פשוט החלטתי לא להיות שם יותר והתאבדתי.

כף הקלע

באמת לא היה לי רע שם, שום בעיות מיוחדות. אומנם זה לא היה גן עדן, אך רחוק מלהיות גהנום, סה"כ חיים רגילים של ילד בן מספר חד ספרתי של שנות חיים. אם היו שואלים אותי, לא הייתי עוזב את שם לטובת כאן, אבל אף אחד לא שאל, אז נעקרתי ובאתי לכאן. לא התנגדתי כשהחליטו בשבילי שצריך לשנות. הבטיחו שכאן זה גן עדן לאנשים כמוני - כולם זהים על אף השוני, מדברים את אותה השפה הקדושה, קוראים את אותם הספרים, ובכלל נוהגים כשבט אחד שדואגים בו אחד לשני. אהבתי את הרעות שסיפרו לי שיש פה, אז החלטתי להיות כמו כולם. זו אפילו לא הייתה החלטה, מהרגע הראשון כאן עזבתי את ה-שם שם, והחלטי לחיות רק את אשר קיים כאן. למדתי את השפה ואת המסורת, שמעתי שירים וקראתי ספרים.  הגעתי למקום בו הידע על כאן לא נופל מאותם אנשים שזה המקום היחיד בו היו. אפילו את השם החלפתי לשם מקומי שיעיד שאני חלק בלתי נפרד מכאן.
על פניו נראה שההתנקות משם הושלמה בהצלחה, ויש לי את כל מה שכאן יכול להציע, ולמרות כל זאת, עדיין - כעשרים שנה אחרי - תוקפת אותי הרגשה לא מובנת של  חוסר. מן כף הקלע שכזה.

סיגריה אחרונה

רק החלטה אחת ויחידה קיבלתי כאשר שמעתי את השופט בבית משפט השלום בתל אביב, ממלמל משהו על רשלנות פושעת, על חשיבות שמירה על הטבע מפני שרפות ועל שלושים חודשי מאסר בפועל, ועל עוד אני לא זוכר כמה, על תנאי, ההחלטה הייתה להפסיק לעשן.
כבר בהתחלה הייתה לי הרגשה ששום דבר טוב לא יצא מהטיול הזה לרמת הגולן, אבל לך סרב לחבר שבילית איתו ימים בקרבות שנראו אבודים אך איכשהו הסתיימו בטוב. ערב של מוזיקה טובה, קצת אלכוהול והרבה חבר'ה הפך בזריקת בדל אחת, לאירוע שלא ישכח לאורך שנים.  אבל מילא היציאה לטיול - הוא לא היה חייב להסתיים כך, הטעות המרכזית הייתה שלא שמתי לב לכיוון הרוח ולחוזקה, כי בכל זאת, בסוף ספטמבר יש כבר רוח די חזקה בהרי גולן.
יכול להיות שאם הייתי זורק את הסיגריה הבוערת לכיוון אחר, כל השרפה הזו ביער שהיה בתהליכי שיקום משריפה שפרצה שם לפני פחות משנתיים והשאירה אחרי אדמה חרוכה, הייתה נמנעת. להבות האש הנוכחית כילו כמעט את הכל. מעט מהירוק שניצל בעזרת כוחות הכיבוי, נשרף כליל. האוויר שרק החל להיטהר, הזדהם שוב בעשן שחור, ומלאכת שיקום היער הפכה לבלתי אפשרית.
לשאלה 'למה זרקתי סיגריה בוערת בין האילנות?' אין לי תשובה. כנראה שהייתי עסוק יותר מדי בלחשוב - בעודי יושב עם הגב למציאות - על מה שאני מרבה לחשוב עליו - על עצמי. יתכן שאם במקום זה הייתי מפנה את מעט מתשומת הלב אל מה שנמצא מסביבי, כל הבערה הזו הייתה נמנעת, היער היה משתקם בקצב שלו וממשיך לשרת את החפצים לבלות בין עציו ואוירו הנקי ובמקביל לא הייתי מוצא את עצמי בשנתיים וחצי האחרונות כלוא בגלל דלקה שבקלות הייתה יכולה להימנע אילו נהגתי נכון.
אבל לדבר על אם ואילו זה די מיותר ואף מתחסד, בסופו של דבר עם "אם" לא הולכים למכולת. מה שכן מי שלא מעשן לא זורק בדלים באוויר בתוך יער מתחדש ולא גורם לשרפות.

החלפות

מאז שקיבל את המכתב ההוא מברקלי ובו תשובה חיובית לבקשתו לעשות אצלם דוקטורט, הקץ הפך לעובדה מוגמרת. אמנם לא נפרדנו באופן רשמי, אבל היחסים הפכו לבלתי נסבלים. לא, אין בינינו מריבות אינסופיות, מריבות בהן השכנים צריכים לאטום את אזניהם, גם לא אלימות חלילה, אלא להפך. ישנה בבית שתיקה אינסופית שדבר לא יכול להפר אותה.
ימים בהם הייתי מסתכלת עליו בחיוך  כשהוא מצחצח את שיניו ביד אחת, שיניים שעוד כמה דקות תהיינה מזוהמות בניקוטין של לפחות שתי סיגריות מסוג מלבורו אדום, וביד שנייה מכין לעצמו שחור חזק רק בגלל שאיחר שוב לקום לבי"ס בו הכין תלמידים לבגרות בספרות, נראים עתה כעבר רחוק.
טוב, הוא לא בדיוק הכין את התלמידים לבגרות, יותר נכון היה נותן להם טקסט קצר ומבקש מהם לסכם את מה שהם רואים בו. ובזמן הזה היה בודק טקסטים של שבוע שעבר. כמעט כל שבוע שיחק עם הכיתה משחק החלפות טקסטים - התלמידים נותנים לו ניתוח של סיפור קצר של היום, והוא היה מחזיר להם את הניתוח של שבוע שעבר עם הערות.
לא רק עם בני העשרה בתיכון תל אביבי היה משחק את המשחק זה, אלא זו הייתה שגרת חייו. מאז שהכרתי אותו, אי אז לפני שמונה שנים בסיום שיעור בקורס מבוא לפסיכולוגיה, החיים שלו היו רק החלפות. כבר באותו היום, בסוף דצמבר, כשראה ביציאה מנפתלי שהרוח פירקה את המטרייה שלי, ושתיכף האיפור הקל מעל ללחיים שלי ישאיר סימנים בכל הפרצוף, הוא בלי לומר מילה לקח אותה, ובמקומה דחף ליד את המטרייה שלו. לא יחסתי לפעולה שלו חשיבות רבה, ורק חשבתי שאולי הוא הג'נטלמן האחרון עלי אדמות. גם כשבסוף שנה א' הוא הודיע לי שאינו מתעניין יותר בפסיכולוגיה והוא חושב להתחיל הכל מחדש, ובפברואר להירשם ללימודי בלשנות, לא ראיתי שום דבר חריג. בסופו של דבר, לא מעט סטודנטים מחליפים חוג בסוף השנה הראשונה.
אני לא יודעת, אולי הייתי עיוורת למוזרויות שלו, או אולי פשוט הספקתי להתרגל אליהן , אבל המכתב שהגיע בדואר לדירה קטנה ששכרנו יחד בפלורנטין, ובישר על קבלתו לחוג לספרות לא הפתיע אותי כלל. הרגשתי שעוד לפני שאני מחליפה בגדים ומכינה לעצמי משהו קטן לאכול, אני חייבת להודיע לו על המכתב. לשמחתי הטלפון שלו לא היה זמין כל אותו אחר הצהריים; כנראה עומס בעבודה.
למה אני אומרת לשמחתי? כי כשחזר הביתה, בערך בעשר בלילה, ההפתעה שגרמה לו ההודעה המשמחת עשתה לו מצב רוח להפתיע גם אותי. בכל מערכת היחסים הארוכה שאנו מנהלים זה הלילה שאותו אזכור לאורך שנים. למעשה זה היה הלילה המכונן בזוגיות שלנו, הלילה הכי חשוב חוץ מזה בו הודיע לי שהוא עובר לקליפורניה. את הלילה הזה אזכור לכל החיים, אלא אם כן  שוב יתעורר בו החשק לשחק אם משחק החלפות, משחק שלמען האמת אינני בטוחה שאני מסוגלת לסבול עוד.

סיפור

"אולי די עם זה? מרקז כבר לא ייצא ממך, אז כדאי שתעזוב את המחשב המחורבן ותתחיל לחשוב על החיים האמיתיים, אחרת גם שום דבר אחר כבר לא תהיה!"
כמעט ארבע שנים תמר ודודו נמצאים ביחד, ארבע שנים אשר ברובן נראה שאין דבר היכול על היחסים בין בני הזוג. מאז שנפגשו באחד הקורסים שלקחו יחד בשנתו הראשונה של דוד ושנתה השנייה של תמר בלימודי כלכלה באוניברסיטה. מאותו הקורס, בו שניהם לא הצליחו כפי שציפו, הכל התחיל להתחבר להם. הציונים שלרב היו טובים התחילו להיות מצוינים, הביטחון העצמי של שניהם הרקיע לגבהים שרק המוצלחים באנשים יכולים להתגאות בו, החיוכים לא משו מפניהם ועד סוף השנה הם כבר גרו ביחד בדירה שכורה  במרכז הבורגני של תל אביב כזוג לכל דבר ועניין.
הבעיות החלו לצוץ כשבסמסטר האחרון של שנתו השלישית, בזמן שחברתו  כבר החלה לעבוד בבנק עם הבטחה ממנהליה על קידום מהיר, בחר דודו בקורסים בספרות כקורסי בחירה שלו. מכיוון ששניהם אוהבי קריאה היו, תמר תמכה בו ואף אמרה באחת השיחות שהיא מקנאה בו על כך שבחרה בקורסים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה  כקורסי בחירה ולא הלכה לקורסים על לוין וגרוסמן, על מרקז ורושדי ובמיוחד התאכזבה שלא למדה על קסטל בלום.
לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, סיפר לה דודו שהוא חושב לכתוב ספר, ואף ישב שעה כל ערב לאחר חזרה מעבודה מבטיחה עם משכורת נאה בבית השקעות גדול מול המחשב וניסה לחבר רעיונות ומשפטים. הוא נראה מרוכז ומאושר, מכיוון שהשעשוע הקטן של דוד לא הפריע לה, ואף נתן לה שעה של שקט מכל העולם, תמר לא אמרה דבר, ואף שמחה על תחביב שמצא לעצמו, בלי שיצטרך לעזוב אותה. מעולם שאלה אותו איך הוא מתקדם, כי היה ברור לה שהוא לא מתקדם לשום מקום.
רק מספר מועט של שבועות לקח לדודו להבין שעם שעה ביום הוא לא  יתקדם בכתיבה. הסופר בעיני עצמו התפטר מעבודתו בבית ההשקעות ומצא עבודה כאיש קבלה בבניין עסקים בשכר מינימום. דוד דאג לעצמו למשמרות לילה כדי שיהיה לו שקט לחשוב ולכתוב, לקח איתו את המחשב הנייד וכל מה שעשה היה לחבר סיפור. הכתיבה שלו לא הייתה רעה כלל, ואף נתנה לו תחושה שהוא מצליח בעולם הדימויים וההמצאות. לא כך תמר. היא הרגישה שהיא לא רואה אותו כלל, פרט לשעתיים - שלוש ביום שמתחלקות לשעה בבוקר בין חזרתו מעבודתו ליציאתה לעבודתה, ושעה - שעתיים בערב, תלוי מתי תמר חוזרת הביתה ומתי דודו מתעורר. היא חשה שחיי המין שלהם בשפל, חיי חברה כמעט ולא קיימים, ומצב כלכלי נמצא בירידה מתמדת.
בחודשים הראשונים ניסתה דרכים נעימות להחזיר לבן זוגה את השפיות, היא הבטיחה לו שאם יחזור לעבוד כמו אדם רגיל היא תיתן לו את כל הזמן והמרחב שהוא צריך בשביל הכתיבה בסופי שבוע. אמרה לו שהיא מבינה כמה הסיפור חשוב לו ושלא תיעלב אם את חופשת הפסח וחופשת סוכות הוא יקדיש לספר ולא לה. ניסתה ללא הרף למצוא פתרונות יצירתיים שיספקו את שני בני הזוג עד שבתום השנה היא נשברה.
לתמר היו חלומות שבשלב הזה של מערכת היחסים שלהם הם כבר ידברו על נישואים ועל הקמת בית ומשפחה. כשהתחילה לצאת עם דודו היא אומנם ראתה את עצמה חיה עם אדם שמבלה חלק גדול מהיום בבניין עסקים, אך בסיוטיה הגדולים ביותר לא ראתה את עצמה יוצאת עם פקיד קבלה באותו בניין , פקיד קבלה שהוזה להיות סופר.
"חודש, זה מה שיש לך. אם תוך חודש אתה לא חוזר הביתה ומודיע לי שאתה חוזר להיות האיש בו התאהבתי, לא תמצא אותי בבית."
שניים עשר שבועות לאחר שעזבה את הדירה ששכרה עם דודו, דירה בה כל חלומותיה על חיים נורמליים עם בן זוג ויום אחד גם ילדים לצידה התנפחו והתפוצצו כמעט באותה מהירות, היא שבה אליה כדי לקחת את מה שהשאירה ביום בו פרצה בצרחות על דודו. בכוונה באה בשעות הצהריים, כי האמינה שהוא ישן. רצתה לפגוע בו על שגרם לה לחיות ארבע שנים באשליה על דבר מה שלא יהיה. רצתה לעשות את זה מהיר וחד ולא להשאיר לו מקום לתגובה. כשנכנסה לחדר השינה מצאה אותו ריק. בהתחלה תהתה היכן הוא יכול להיות.מאז שהחל לעבוד בקבלה, מעולם לא עזב את הבית בשעות הצהריים, אלא ביום חופש שלו שתמיד היה ביום שישי.מהר מאד התעשתה והתהיות על מקום הימצאו הוחלפו במחשבה על מטרת בואה לדירה המקוללת. תמר החלה לחטט במגירות ולחפש את אשר שלה. היא רוקנה את שידה שהייתה בצד שלה של המיטה ובארונות שבהם היו בגדיה והצליחה להוציא את הכל.
ביציאתה מהבית, כשכבר עמדה לפתוח את הדלת, משהו עבר על האישה הגאה. על אף הכל, הבינה, היא לא הפסיקה לאהוב אותו. בהחלטה של שניה, חזרה לחדר השינה בכוונה לקחת משהו שלו שיזכיר לה את דון קיחוטה שלה. כשפתחה את המגירות ואת הארונות של בעל העט ראתה שלא נותר בהן דבר ממה שזכרה בארבע שנות מערכת יחסים צמודה.

ציור על דף A4

כפי שהבטיחה לסתיו בפגישתן לפני שישה ימים, פתחה אסנת את המעטפה שקיבלה ממנה - בערב שלפני פגישתן השבועית. שלל הדימויים שהיו על דף A4 רגיל שמסרה לה סטודנטית לאמנות בת 24 משכו את תשומת ליבה. בית פרטי מפואר שבכניסתו עומדת אישה בשנות השלושים לחייה כשבידיה תינוק שלא נראה בן יותר ממספר שבועות ואשר מסתכלת לאי שם ועל פניה לא מובחנת הבעת פנים כלשהי - נראה לה כביטוי לרגש מוסתר שאותו לא ידעה לפענח. היה ברור לאסנת שסתיו מסרה לה את הציור על מנת שהיא מצידה תנתח אותו ותחל את הפגישה הבאה בשיחה עליו. סתיו, כך ידעה, לא תהיה זו שתחל בדיון על היצירה, ועליה מונחת מלאכת הפענוח. במשך כשעה וחצי ניסתה לפרש כל פרט קטן שתפסו עיניה בשעה שהייתה יותר קרובה ללילה מאשר לתחילת הערב.
כשיצא בן זוגה מהמקלחת ואמר שהוא הולך למיטה, והיה רוצה שהיא תיכנס לתוכה יחד איתו, הבינה שהיום היא כבר לא תבין את מה שהציירת ביקשה ממנה. מכיוון שהפגישה עם סתיו הייתה ראשונה ליום מפרך, גמרה אסנת בליבה להקדים בהגעה לחדר טיפולים ולנסות למצוא בציור את אשר נסתר מעיניה במשך הערב. וכך עשתה. בהגיעה לעבודה, הכינה לעצמה כוס נס ופתחה שוב את המעטפה בה נמצא הסוד הגדול  של המטופלת הצעירה שלה, סוד שעם גילויו יפתח צוהר לעולמה הפנימי של הצעירה, עולם שדרכו ניתן יהיה להתקדם בקצב הטיפול בצורה משמעותית בהרבה מקצב ההתקדמות הנוכחי. היא ראתה בשולי הדף, באותו מקום אליו הביטו עיניה של האם הצעירה עם התינוק ביד, מצוירים בקטן ילדה קטנה שוכבת על הדשא הביתי כשמעליה גבר ובידו מקל.

לשווא ניסתה במשך כחצי שעה להשיג את סתיו בטלפון, רק כשהתקשרה לבית הוריה היא הבינה שהפגישה הנוכחית לא תתקיים וכך גם הפגישות הבאות.

אדום שחור

יש לי לפרקים ימים מוזרים שבהם יש לי מן הרגשה תאולוגית שכזו, מיסטית אם תרצו. ימים בהם איזה קול פנימי קורא לי להתעוררות רוחנית. אין טעם לחפש בהרגשה הזו איזו היגיון או לוגיקה, הם מופיעים בשגרת חיי ככה פתאום, בלי שאני יכול לחזות את בואם או למנוע אותם.

זה היה אותו יום יוני חם, בו הגעתי לתחנה מרכזית על מנת להגיע לאוניברסיטה, ומצאתי את עצמי יושב בקו אגד 405, מחכה שהאוטובוס יצא לכיוון ירושלים. גם היום אני לא חושב שהיה לי מושג מה אני הולך לעשות בעיר המשוסעת הזו, ולאן בדיוק אני אמור להגיע כשהאוטובוס יכנס ליעדו ויוריד את כל הנוסעים, פשוט נסעתי. אל הבחורה הגבוהה שישבה לידי שמתי לב רק כשהאוטובוס עבר את הנתב"ג. הסראפן האדום שלבשה הזכיר לי את האחת מהתיכון שמשום מה לא יצאתי איתה. רציתי לשאול אותה אם היא אותה אחת מהתיכון, כי בכל זאת, עברו כבר שמונה שנים מאז שגמרנו ללמוד, ואני גרוע בפרצופים, אבל שתקתי לאורך כל הדרך. כשהגענו לתחנה המרכזית של הבירה לא ידעתי לאן אני אמור לפנות, כל מה שהבנתי שזה לא לכיוון של צעירה בעלת השמלה האדומה. מצאתי את עצמי פשוט הולך. הקניון הענק, עם חנויות לשום דבר שאני צריך וחב"דניקים שמשדלים להניח תפילין כדי לזרז את בואו של משיח בן דוד לא היו לטעמי, אז צעדתי לכיוון היציאה המובילה לדרך יפו. אבל גם  בחוץ לא היה גן עדן. נערות ונערים בני 15-16 שחילקו סטיקרים בנוסח "ארץ ישראל לעם ישראל" גרמו לי להבין שגם זה לא בדיוק המקום שלי. חציתי את הכביש והחלטתי שעל האוטובוס הראשון שיעבור אני עולה, ייסע לאן שיסע. כך מצאתי את עצמי על קו מספר 1, יושב ליד קשיש כבן שבעים, הלבוש כולו שחור. השנים הרבות גרמו ככל הנראה לזקן החרדי להבין דבר או שניים ביחסי אנוש, כי הוא הבחין מיד שמשהו לא כשורה אצלי. דבר ראשון ששאל אותי היה מדוע אני לא שם כיפה על הראש, בכל זאת האוטובוס עובר בשכונות חרדיות, וזה לא יאה להתגרות ככה באנשים. "אני לא מאמין בכיסוי ראש", עניתי והמשכתי לבהות מבעד לחלון על הרחובות המזדקנים של העיר החצויה לאינספור חלקים. "לאן אתה נוסע?" הייתה שאלתו הבאה. "עד הסוף" אמרתי בטון מתנשא, בלי להביט עליו. בין אם הבין את הרצון שלי לנסוע בשקט, בין אם לא, הוא שתק. השקט שלו משום מה הזיז בתוכי משהו, כאילו רק חיכיתי שידבר איתי. "לאן האוטובוס מגיע?" שאלתי בקול מתנצל. הזקן לחש "לכותל", קם וצעד לכיוון דלת היציאה. 

נשף המסכות

אף אחד מהמשתתפים לא באמת זכר מתי החל נשף המסכות או ידע מתי הוא אמור להסתיים. כל כך הרבה זמן נמשך הנשף שרבים אף האמינו שאלו הם החיים האמיתיים ואין עולם מחוץ לאולם הריקודים. כה נהנו באי האירוע עד שלא ראו מה ומי סביבם. אלו אשר מונו בתחילה על ידי המארחים למשרתים, נראו בעיני רבים כחלק בלתי נפרד מהחוגגים, איש לא שם לב לדלותם ולמצוקתם. הזמן הרב שעבר, השכיח מהקהל את פני רעיהם. המסכות נראו כאמת שאין לערער עליה.

כך נמשכה החגיגה לאורך תקופה ארוכה. ריקודים וחיוכים, חיוכים וריקודים. אך על אף האווירה העליזה, גם לנשף המסכות הזה החל להגיע הקץ. הזמן לא נעצר מלכת  והשנים החלו לעשות את אשר הן אמורות לעשות: הן פוררו אט - אט את המסכות. עם התפוררות המסכות התגלו לפתע פנים זקנים ומכוערים של החוגגים.כל כך התרגלו הגברות והאדונים ליופי המסכות, עד שהכיעור שנחשף הוליד בנפשותיהם טינה עזה איש כלפי זולתו. החיוכים הוחלפו בקללות, והריקודים במלחמות. השנאה והאלימות היו נחלת הכלל, ופתרון להן לא היה.

קו 370

את ההמתנה לקו 370 לכיוון באר שבע העביר דודו במחשבה על אותו יום בטבריה לפני שבע שנים בו חגג עם אודליה  את יום נישואיהם השלישי. יום שהחל בשיט בימה הצפונית, המשיך בטיפולי ספא מפנקים, ארוחת ערב במסעדת הדגים הטובה ביותר שיש לעיר להציע, ונגמר בסקס ששניהם מגדירים עד היום כהכי טוב שהיה להם בעשר שנות נישואיהם. הוא לא היה כל כך טוב בגלל ביצועיו של דודו במיטה, הם היו כמו שהיו לפני אותו הלילה, וכמו שנותרו אחריו. הסקס היה כה נפלא כי הביא להם את כנרת, הבת היחידה של הזוג שכבר כמה שנים לא כל כך מאושר, שמחר הולכת לכיתה א'.

מיד לאחר עופרת יצוקה נאלץ דודו לסגור את המוסך שהיה לו בירוחם ולעבור לעבוד בשד' המוסכים בדרום ת"א. "עסקים בדרום זה כבר לא להיט גדול כמו שהיה פעם", התלוצץ בחצי חיוך עם אודליה. בשנה וחצי האחרונות רואה דודו את אישתו ובתו רק בשישי - שבת, ואם למנהל שלו יש במקרה מצב רוח טוב, היה נותן לו לנסוע לבקר את משפחתו עוד ביום חמישי לאחר סגירת העסק, אך זה קורה לעיתים אחרונות, הפעם אף התפשר איתו ונתן לו לנסוע הביתה לראשון – שני, ללוות את כנרת ביומה הראשון בבית הספר, אך גם זאת התנה בכך שיסגור את המוסך ביום שישי, דבר שאילץ את דודו להישאר בת"א עד מוצ"ש. את החדר וחצי ששכר בשכונת התקווה הצליח איכשהו להפוך לבית. התקין לעצמו זוג כיריים לבישול, והביא איתו את הרדיו-טייפ שהשמיע פעם את הפרסומות של רשת ויקטורי ו- י.ח דמרי ברדיו דרום בזמן שהוא עבר בין תיקון קלאץ' לבדיקת בלמים.     

תשעים ושתיים דקות לקח לאוטובוס מרגע שיצא מתחנה המרכזית בתל אביב, עד שהגיע למסוף אוטובוסים בבירת הנגב. תשעים ושתיים דקות, אותן ספר דודו בחמישיות. נרגש, כמו שלא היה מאז יום חופתו הוא צעד לכיוון תחנת האוטובוס שבעוד כ – 20 דקות יוביל אותו לירוחם, כשלפתע שמע  מנגינה מתנגנת בכיסו השמאלי. 

יורם

הסטירה שלו לא הזיזה אותה ממקומה. על אף עוצמתה של כף היד, עמדה ענת במקומה, הביטה לאי שם ולא נעה. המכות שלו לא היו זרות לה, ולפעמים אף הופתעה מהיעדרן. מאז שרשמה את עדי לפעוטון וחזרה לעבודה, היה ברור לענת שכל שינוי קטן בשגרת החיים האומללה שלהם, יגרור תגובה אלימה מיורם. כל פעם שהייתה מתעכבת בעבודה ומאחרת לאסוף את בנם מהגן, לא הייתה מספיקה לקבל את פני בעלה - דבר  שכמעט תמיד הסתיים באותה צורה. בהתחלה עוד ניסתה להילחם בו: דיברה אל ליבו שנאטם כחבית של חומר נפץ, עזבה למשך כשבוע וחצי לבית הוריה - שיסתדר לבד חשבה, פתחה לו תיק במשטרה, תיק שגרם להרחקתו למספר שבועות מהבית. אך הוא הבטיח שהבין את טעותו ולמד ממנה, הפציר בה שהשתנה, שהיא התכשיט שלו  ושהוא לא יכול לחיות בלעדיה.

היא קיוותה לטוב, אפילו שכרה מטפלת לבן ללא ידיעתו של יורם כדי שתוכל לבוא מעבודה ישר הביתה, מטפלת שהייתה עוזבת כשעה לפני שהבעל החדש היה מגיע הביתה. כשהדבר נודע לו, סילק את המטפלת ואת ניסיונות ההתנגדות של אשתו בדרך היחידה שהכיר. הוא לא צריך הוצאות נוספות בבית.

אולם הפעם, אם הייתה ענת יותר חיה, בוודאי הייתה מבחינה במשהו שונה בו. הקיבעון שלה הדליק אצל יורם ניצוץ שלא היה בו קודם. עיניו נראו כשתי מדורות כאשר העיף אותה על הספה בסלון. כשחגורת מכנסיו עטפה את ברכיו, הוא חדר לתוכה  הלוך וחדור. שבריר שנייה לפני שגמר בתוך נציב המלח ששכב על הספה, נרתע יורם ונפל על השטיח הקווקאזי המפואר שהתכסה אט – אט בשאריות מחומרי איבר מינו, מנסה להבין את פשר אי התנועה של אשתו.

אבי העורקים

מבוהל מכך שבנו יזניח את כל חלומותיו ושאיפותיו ויבלע בתוך עולם בדיוני, המשיך האב בניסיונותיו לגמול את בנו מהתמכרותו, והפעם אף ביתר שאת. השכנועים הפכו לגערות, ומאוחר יותר אף לאיומים. ההורה המתוסכל ראה בהמשך הקריאה של בנו היחיד מאבק אישי נגדו, ואיים להעיף את הילד, שאותו חינך במשך שנים להישגיות ולתועלתיות, מהבית. טען בפניו שסופרים אינם נחוצים בביתו, ואם ברצונו להתעסק בעולם הדמיון והבדיון שיחפש לעצמו מקום אחר לתעסוקה זו.

-          " שום דבר טוב לא יוצא מהספרות. אבל אם אתה רוצה ומתעקש לראות מה יוצא מהספרים שלך, קח! קרא את אלה!"

שמואל זרק בפניו את "דון קישוט" ואת "מאדאם בובארי"-שניים  מהרומאנים של אימו שנשמרו אצלו, ונכנס בסערה לחדרו של יותם. זה שמונה חודשים שלא נכנס לחדר הזה, פעם אחרונה שביקר בו היה בשלושים. חודש אחרי ששלושה גברים באו בשש או שש וחצי בערב והודיעו לגילה שהייתה תאונה, פליטת כדור לא מכוונת. "הכדור פגע בלב" אמר הגבר היחיד שדיבר איתה, "יותר נכון באבי העורקים". היא לא הצליחה לחשוב, היא הציעה להם לשתות משהו חם, בכל זאת יש סערה די רצינית בחוץ. בעלה אוטוטו אמור לחזור, הוא מבין בדברים האלו יותר טוב ממנה, היא רק עקרת בית. אומנם הייתה עורכת דין די מצליחה עד לפני שלושים חודשים, אך כשיש לוחם בבית לא באמת אפשר לעבוד, כי אחרת מי תדאג לו. ויש לה עוד צעיר בבית שגם הוא צריך להתגייס, ומי יודע, אולי עוד ארבע שנים, אחרי ששניהם כבר יהיו בחוץ אפשר יהיה לחזור ולעסוק בדיני קניין רוחני.

כששמואל שמע על אבי העורקים, הוא דרש מהגברים לעזוב. הוא הצביע על שלושת הפלאפלים שהיו מונחים  על כל אחת מהכתפיים התכולות והבטוחות כבא לומר להם שעשרים וארבע שנות שירות בצה"ל לימדו אותו להתמודד גם עם הסיטואציות מסוג זה.

הוא אמר לגילה שלא תדאג, הוא יטפל בהכול. הטיל עליה  רק להודיע לדורי, כשהאחרון יחזור מהקורס שלו, ונכנס לאמבטיה. הוא סמך עליה שתדע להסביר לו, ועליו שידע לקבל את המצב החדש שנוצר. שמואל לא הבין איך לעורקים יכול להיות אב. אבות יש רק לבנים. האם כשאין בנים, משמע גם שאין אבות? ומה קורה כשחצי מהבנים אינם, אז מה נשאר מהאבות – חצאי אבות? או שאולי חצי האב שהיה שייך לבן שערק, צריך לעבור עכשיו לבן שנשאר? הוא שכח מה זה להיות אב שלם לבן אחד. זה שבע עשרה שנה לא היה כזה, וגם כשהיה זה ארך רק במשך כשלוש שנים עד שנולד דורי. המחשבות על המצב החדש עייפו אותו, והוא נרדם בתוך המים, עירום כביום היוולדו, לא לפני שהחליט להודיע לרשויות הצבא שלמרות הכל  בסוף חודש יולי לא יהיה בן ממשפחת קארו  שישרת בצבא.   

פרדוקסים

מישהו אמר לי לא מזמן שאני מלא בפרדוקסים. אומר אימרה וניגודה, עושה מעשה ומיד סותר אותו. האמת זה נכון, אני באמת מלא בהם. זה למעלה משנתיים אני מחפש כל דרך אפשרית לפנות אלייך, אך ללא תוצאות. כן, נכון, יש בי מן הפחד מכישלון- זה מפחיד לשמוע לא, במיוחד מאדם יקר. אך הפחד היותר גדול הוא פחד מההצלחה. מה יקרה אם תאמרי כן? לאן הולכים הלאה? התגשמות החלומות היא סיוט לא פחות גדול מכישלון, אחריה לא נותר דבר. אולם זה לא הכל, יש עוד סיבה, ואולי היא דווקא זו המובילה לשני הפחדים שציינתי, והיא שאת כמוני. טוב, לא בדיוק כמוני, בכל זאת יש בינינו פערים לא קטנים, הדומה הוא הפרדוקסליות שלך ושלי.
בכל התקופה מאז היום ההוא, אני מחפש אותך, את החלק בך שיבהיר למה אני אמור לצפות, אם שווה לצפות בכלל. אותו משהו שנמצא בין השתיקה שלך לבין החיוך. את הדבר הקטן שהוא - הוא האמת. גם כאן התוצאות אין. הבעיה היא שה"אין" הזה הוא הדבר היחיד שקבוע בינינו מאותו ערב סגריר של סוף, ואולי הוא בעצם הפתרון לחיפושים שלי, אולי באמת מה שישנו הוא מה שיהיה. מה שמפריע הוא שאני לא יודע איך אני מרגיש עם זה או האם אני מרגיש בכלל משהו, כאמור מלא פרדוקסים.

החוט

נטייה מוזרה יש לאנשים - נטייה להגדרה עצמית. הגדרה אחת שלמה ומדויקת, שבעזרתה שואף האדם לדעת מי הוא - פמיניסט או שוביניסט, הומוסקסואל או הטרוסקסואל, ימני או שמאלני, ליברל או שמרן. הכל בינרי, אופוזיציוני וחד ערכי. אין אמצע ואין סימביוזה. הרגע של ההגדרה העצמית הינו הרגע המכונן בחיים, רגע שבו ההווה חותך את החוט המקשר בין העבר לעתיד ושולח כל אחד מהם לדרכו, רגע שבו מסתיימים הלבטים והחניכה, ונפתחת דרך חדשה - הדרך לשום מקום.

***

הפסיכיאטר שלה אומר שכדאי לשניהם להיפגש עוד מספר פעמים בטרם יחליטו איך ולאן ממשיכים מכאן, אך היא מסרבת. היא מאסה בשיחות. השיחות, כך אומרת משאירות כתמים, והיא לא רוצה דבר מלבד כדורים, רוצה לסיים עם זה הכי מהר שאפשר בלי שתצטרך לחזור אל המשרד הזה יותר בחיים. הוא מצידו טוען שבמקרים מסוימים החיפזון הוא מהשטן, ושאם גומרים מהר אף צד לא מפיק מכך תועלת. מפציר בה שיש להתקדם לאט ובטוח, והוא יודע מה בדיוק היא צריכה – הוא הרי לא טירון בתחום. היא לא מקבלת את ההערה שלו. לא מעניין אותה המשחק המקדים ואין ברצונה לחשוף בפניו ולוּ חלק אחד מעצמה. כל מה שהיא רוצה זה כדור קטן – שירגיע, שיפשט את מה שמסובך. אך הד"ר מסרב ועומד על שלו. שעה של ניסיונות עיקשים אך עקרים מצידו גרמו לה לפרוץ החוצה בסערה, שם עמדה באמצע צומת מתלבטת אם לפנות שמאלה או ימינה ורואה בראשה איך הוא חודר לתוכה שוב ושוב והיא עוד צריכה לשלם על כך כסף.

מונולוג

לפעמים נראה לי שאת קוראת אותי כמו ספר פתוח. זה אמנם לא קורה הרבה, אבל כשיוצא לנו לעתים לדבר, אני מרגיש שלפני כן ריגלת אחרי המחשבות שלי. בפגישה האחרונה שלנו אמרת שהמפגש היווה בשבילך הפתעה, ואף רמזת שאת שמחה שהתראנו, ואני הבנתי את זה כשכבר היה מאוחר. לאחרונה אני חושד (או שמא חושש?)  שוויתרת עליי. לא כי את לא יודעת על הרגשות שלי כלפייך או כי לא אהבת, אלא כי פשוט מאסת בהמתנה שלא בטוח שיש לה תכלית. אולי זה בגלל המרחק הפיזי בינינו, אבל לדעתי זה דווקא בגלל הפער האישיותי, שהוא, תקני אותי אם אני טועה, לא כל כך גדול, אבל משום מה אנחנו לא מצליחים לגשר עליו. ואולי המרחק הזה הוא בגללי, אולי אני הוא זה שצריך לעשות את הצעד בכיוון הגישור, כי כפי שכבר אמרתי, אַת אֶת שלך עשית, אבל אני פשוט גרוע בלבטא רגשות. לא יודע אם שמת לב אבל אפילו בכתב אני לא מצליח לבטא את שלושת מילות הקסם. אך למרות החשדות שלי, בכל זאת עדיין נדמה לי שאם אמצא את דרך המלך הכל בסופו של דבר יסתדר. ואת יכולה לומר, ובצדק, שעם "אם" לא הולכים למכולת.

אין בכוונתי לברוח מאחריות, דווקא ההיפך הוא הנכון. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי לא מעט יושב ומנסה למצוא דרך לפנות אלייך, מחפש את המילים הנכונות, כאלה שלא ירתיעו אותך אך יתארו היטב את הביפנוכו של הרגשות. אולם נגמר לי כבר הדמיון. 

סערה

מזג האוויר ביום חמישי האחרון של חודש דצמבר היה מושלם – מעונן חלקית בלשון החזאים. בחוץ היה קר מספיק בשביל לא לרצות לצאת מהבית אחרי יום עבודה קשה בחברה למטרת רווח, אך בלי הגשם שמאלץ לסגור את כל החלונות ולהישאר חנוק מעשן של חפיסת מארלבורו אדום שזה עתה נפתחה, ולקראת השינה כבר לא אמור להישאר ממנה ולו בדל בודד.

החלטתי לאכול משהו קטן שלא יעמיס על הבטן יותר מדי ואז להתקשר אל אדם ולהודיע לו שהצטננתי ואני לא יכול לבוא. אחרי יום עבודה של אלוהים יודע כמה שיחות טלפון, שמכל אחת מהן נשמעו רק צעקות מסוג "איפה הכסף המגיע לי?" באמת שלא היה לי כוח לראות אף אחד, במיוחד לא את האנשים שאני לא יודע מה האות הראשונה של שמם. אז החלטתי להתחמק.

הרגשה נעימה של שקט מהשבוע המסריח שעבר עליי , הרגשה שהייתה אמורה להימשך לתוך סוף שבוע של "עיין ערך: אהבה", התחלפה בהרגשה גועלית אף יותר, הרגשה של אשמה. כבר למעלה משנה אני מנסה להתחיל לקרוא את הספר וכל פעם צץ משהו אחר. פעם זו מחלה, ופעם סתם חוסר חשק. הפעם זה יום ההולדת המטופש הזה, שבא לי בשלב הגרוע מכל. אבל מילא יום הולדת, כאלה יש כל שנה, הערב הזה הוא גם מסיבת הפרידה מחבר שעוזב את הארץ והשד יודע מתי הוא יחזור. אז אחרי רבע ארוחה, כוס קפה שחור חזק ושתי סיגריות מצוצות עד הסוף, כך שהפילטרים החליפו את הצבע שלהם מחום לשרוף, במקום לקחת ספר ולשכוח מהכול - התקלחתי, זרקתי לתיק חפיסת סיגריות נוספת ובקבוק ג'ק דניאלס וזחלתי ללא רצון אל החבר מהצבא שעוד חודש עף מפה לזמן בלתי מוגבל.

כמו כל השבוע המחורבן הזה, גם הפעם הפורטונה לא שכחה אותי - דווקא כשהגעתי אל ביתו של אדם פרצה הסערה שכל כך פחדתי ממנה, והסבה נזק שלא טופל עד היום.