משום מה לא זכורים לי היום והמקום המדויקים בו הוא הופיע בחיי. האמת היא שאף פעם לא נתתי על כך את הדעת. אמא אומרת שהוא היה שם כבר כשנולדתי, ואם להיות כן, אני נוטה להאמין לה. אבל גם אם זה לא נכון, והוא הגיח אחרי הלידה, הדימוי שלו נמצא אצלי בתודעה מרגע התהוותה. במשך שנים לא מעטות, לא הטלתי ספק בקיומו. אמנם מעולם לא נפגשנו, אולם באופן די מוזר ולא כל כך מובן, תמיד האמנתי שהוא שם. גם בנסיבות לא מאד נעימות - בלשון המעטה (והיו כאלה לא מעט), לא העזתי להטיל בו ספק. הוא היה מן חוק טבע בלתי ניתן לערעור מבחינתי, ולא עזרו כל טענות הנגד ששמעתי.
אבל דווקא כאשר האמונה גאתה, הגיע לו השפל. לא הייתה שום התרעה מוקדמת, וגם סיבה לערעור אני לא מוצא. פשוט שבר פתאומי. כה חד היה השבר, שאפילו מטאפורה מתאימה אני לא מצליח למצוא לו.
מה לא עשיתי כדי למצוא סיבה להתרוקנות הפתאומית הזו. ניסיתי להאשים אותו בבגידה, אבל כדי שמישהו יבגוד בך, הוא צריך להיות חלק ממך - ולא הרגשתי כך. האשמתי אותו בנטישה - אך אני הייתי זה שנטשתי. אפילו שרלטנות מצידו עברה בראשי - אך אז אני הוא מלך התמימות. בסופו של יום - החיפושים אחר ה"למה?" רק הגדילו את הריקנות ששרדה ברוּבּה עד היום. מדוע ברוּבּה? ובכן, כי היום זה אחרת. נכון אין בי את אותו אלוהים שהיה בשנות העשרה, אך עם זאת יש משהו. לא יודע בדיוק מה, יודע רק שזה מין דבר קטן שממלא חלק קטן בי שעוזר לי להשאיר את הראש מעל המים, אך לא הרבה יותר מזה.
רשומות
