לפעמים נראה לי שאת קוראת אותי כמו ספר פתוח. זה אמנם לא קורה הרבה, אבל כשיוצא לנו לעתים לדבר, אני מרגיש שלפני כן ריגלת אחרי המחשבות שלי. בפגישה האחרונה שלנו אמרת שהמפגש היווה בשבילך הפתעה, ואף רמזת שאת שמחה שהתראנו, ואני הבנתי את זה כשכבר היה מאוחר. לאחרונה אני חושד (או שמא חושש?) שוויתרת עליי. לא כי את לא יודעת על הרגשות שלי כלפייך או כי לא אהבת, אלא כי פשוט מאסת בהמתנה שלא בטוח שיש לה תכלית. אולי זה בגלל המרחק הפיזי בינינו, אבל לדעתי זה דווקא בגלל הפער האישיותי, שהוא, תקני אותי אם אני טועה, לא כל כך גדול, אבל משום מה אנחנו לא מצליחים לגשר עליו. ואולי המרחק הזה הוא בגללי, אולי אני הוא זה שצריך לעשות את הצעד בכיוון הגישור, כי כפי שכבר אמרתי, אַת אֶת שלך עשית, אבל אני פשוט גרוע בלבטא רגשות. לא יודע אם שמת לב אבל אפילו בכתב אני לא מצליח לבטא את שלושת מילות הקסם. אך למרות החשדות שלי, בכל זאת עדיין נדמה לי שאם אמצא את דרך המלך הכל בסופו של דבר יסתדר. ואת יכולה לומר, ובצדק, שעם "אם" לא הולכים למכולת.
אין בכוונתי לברוח מאחריות, דווקא ההיפך הוא הנכון. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי לא מעט יושב ומנסה למצוא דרך לפנות אלייך, מחפש את המילים הנכונות, כאלה שלא ירתיעו אותך אך יתארו היטב את הביפנוכו של הרגשות. אולם נגמר לי כבר הדמיון.
רשומות
כתבת מקסים.
השבמחקאיכשהו קורה לפעמים כי דווקא ברגעי הגורל בהם המציאות תלויה במילה הנאמרת, כשאנו משתדלים וחושבים הרבה לפני כל מילה שכזו, הן מסרבות לצאת ואם יוצאות אז בסדר מאד מבולבל.
כנראה הלחץ הוא זה שגורם לכך. ועם זאת ההבנה לא תתמיד עוזרת ליישום.