יורם

הסטירה שלו לא הזיזה אותה ממקומה. על אף עוצמתה של כף היד, עמדה ענת במקומה, הביטה לאי שם ולא נעה. המכות שלו לא היו זרות לה, ולפעמים אף הופתעה מהיעדרן. מאז שרשמה את עדי לפעוטון וחזרה לעבודה, היה ברור לענת שכל שינוי קטן בשגרת החיים האומללה שלהם, יגרור תגובה אלימה מיורם. כל פעם שהייתה מתעכבת בעבודה ומאחרת לאסוף את בנם מהגן, לא הייתה מספיקה לקבל את פני בעלה - דבר  שכמעט תמיד הסתיים באותה צורה. בהתחלה עוד ניסתה להילחם בו: דיברה אל ליבו שנאטם כחבית של חומר נפץ, עזבה למשך כשבוע וחצי לבית הוריה - שיסתדר לבד חשבה, פתחה לו תיק במשטרה, תיק שגרם להרחקתו למספר שבועות מהבית. אך הוא הבטיח שהבין את טעותו ולמד ממנה, הפציר בה שהשתנה, שהיא התכשיט שלו  ושהוא לא יכול לחיות בלעדיה.

היא קיוותה לטוב, אפילו שכרה מטפלת לבן ללא ידיעתו של יורם כדי שתוכל לבוא מעבודה ישר הביתה, מטפלת שהייתה עוזבת כשעה לפני שהבעל החדש היה מגיע הביתה. כשהדבר נודע לו, סילק את המטפלת ואת ניסיונות ההתנגדות של אשתו בדרך היחידה שהכיר. הוא לא צריך הוצאות נוספות בבית.

אולם הפעם, אם הייתה ענת יותר חיה, בוודאי הייתה מבחינה במשהו שונה בו. הקיבעון שלה הדליק אצל יורם ניצוץ שלא היה בו קודם. עיניו נראו כשתי מדורות כאשר העיף אותה על הספה בסלון. כשחגורת מכנסיו עטפה את ברכיו, הוא חדר לתוכה  הלוך וחדור. שבריר שנייה לפני שגמר בתוך נציב המלח ששכב על הספה, נרתע יורם ונפל על השטיח הקווקאזי המפואר שהתכסה אט – אט בשאריות מחומרי איבר מינו, מנסה להבין את פשר אי התנועה של אשתו.