פלאפל

כשמתתי, אי אז במאי 2003, לא באמת היה למישהו אכפת. המשפחה בהתחלה נבהלה אבל אח"כ קיבלו את מותי כמובן מאליו. אמא אמרה שהיא חזקה והיא מתמודדת אם הקשיים בדרך אחרת, אבא לא ידע על המוות שלי עד יומו האחרון. את מותי העברתי אי שם באזור הראל שבהרי ירושלים. הרבה מתים היו איתי, כל אחד ודרגת המוות שלו וסיבת אחרת למותו. היו כאלה שהמוות שלהם הגיע בהדרגה ומה שהקברנים הגדירו כמוות קשה – מוות שילך איתם לנצח, והיו כאלה, וביניהם אני, שהמוות שלהם הוגדר כמוות קל עד בינוני וניתן לטיפול. בין אלו אשר הוגדרו כמתים קלים – בינוניים, היו שהגיעו למקום עקב אונס, מי עקב התעללות במשפחה, היו אפילו מתים שבאו לשם מרצונם החופשי כי חששו להגיע למצב של מוות קשה ואף בלתי הפיך. הייתה אפילו אמא בשנות השלושים המוקדמות שהגיעה למרכז פתולוגי בגלל מוות שנבע עקב לידה. אני הגעתי לשם עקב התאבדות. התאבדתי בעת שהייתי אמור להרוג אחרים, אי שם במחסום בין בית עוּר א-תחתא לרעות. שם נפלא יש לישוב הזה: "רעות" - אחווה, הדדיות, עזרה, שיתוף. לא הרבה מפריד בין החבר'ה ברעות לאלה בבית עוּר. רק כביש אחד שמבטל כל רעות ביניהם. אבל מה לי ולבית עוּר? אפילו ערבית אני לא דובר חוץ מ"תעל" ו"רוחְ". האנשים מרעות דווקא נחמדים, היו מביאים לנו פלאפל למחסום כשהיו עוברים בו בלילה, והרי מה אם לא פלאפל מסמל את הרעות? ועוד פלאפל אמיתי – לא כזה ששמים על הכתפיים כדי להורות לאחרים לירות בכפותים. בעיני רבים דווקא עלה של זית מסמל את הרעות הזאת ואת השלום – ואני אפילו לא אוהב זיתים, לא יכול להריח אותם, פלאפל לעומת זאת אני דווקא מאד אוהב. אז מה רע היה לי, אנשי תרבות שמאמינים ברעות, מביאים לי פלאפל כשאני רעב. נכון שתושבי בית עוּר סבלו כדי שאוכל את הפלאפל השמנוני להנאתי, ואני אפילו הרגשתי ייסורי מצפון, באמת הרגשתי, אבל מצפון לא ממלא את הקיבה בלילה ופלאפל כן. אט - אט החל להימאס הפלאפל של רעות. טעים – טעים אבל כמה אפשר? ואז נשארתי רק עם המצפון שלי, אופי סרבני מעולם לא היה לי, כך שלא יכול הייתי לומר דבר לאנשים עם פלאפל על הכתפיים עד כמה הפלאפל שבפיתה מזיק ולא מתחשק לי לאכול אותו יותר, ואף להיות קרוב אליו – שהפלאפל הזה עושה לי בחילה, ולטעון שחייבים להרחיב את ערך הרעות גם לבית עוּר. אז פשוט החלטתי לא להיות שם יותר והתאבדתי.