באמת לא היה לי רע שם, שום בעיות מיוחדות. אומנם זה לא היה גן עדן, אך רחוק מלהיות גהנום, סה"כ חיים רגילים של ילד בן מספר חד ספרתי של שנות חיים. אם היו שואלים אותי, לא הייתי עוזב את שם לטובת כאן, אבל אף אחד לא שאל, אז נעקרתי ובאתי לכאן. לא התנגדתי כשהחליטו בשבילי שצריך לשנות. הבטיחו שכאן זה גן עדן לאנשים כמוני - כולם זהים על אף השוני, מדברים את אותה השפה הקדושה, קוראים את אותם הספרים, ובכלל נוהגים כשבט אחד שדואגים בו אחד לשני. אהבתי את הרעות שסיפרו לי שיש פה, אז החלטתי להיות כמו כולם. זו אפילו לא הייתה החלטה, מהרגע הראשון כאן עזבתי את ה-שם שם, והחלטי לחיות רק את אשר קיים כאן. למדתי את השפה ואת המסורת, שמעתי שירים וקראתי ספרים. הגעתי למקום בו הידע על כאן לא נופל מאותם אנשים שזה המקום היחיד בו היו. אפילו את השם החלפתי לשם מקומי שיעיד שאני חלק בלתי נפרד מכאן.
על פניו נראה שההתנקות משם הושלמה בהצלחה, ויש לי את כל מה שכאן יכול להציע, ולמרות כל זאת, עדיין - כעשרים שנה אחרי - תוקפת אותי הרגשה לא מובנת של חוסר. מן כף הקלע שכזה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה