אור

"סווטלנה פשוטינה?"
"כאן, המורה."
"סווטלנה? אני מבינה שאת עולה חדשה."
"תשע שנים בארץ, המורה."
"ויש משמעות לשם?"
"סווט זה אור, אז אני מניחה שזו משמעות השם."
"אז למה שלא תחליפי לאור, או אורה, או אורית? יש כל כך הרבה שמות עבריים נהדרים עם משמעות דומה. בכל זאת את לא ברוסיה כבר, ואת צריכה שתהיינה לך גם חברות יהודיות."
"אולי, יום אחד. בינתיים אני סווטלנה, או סווטה - שזה בקיצור, ויש לי חברות ישראליות המורה."

תפוח האדמה המבושל שאכל יחד עם דג מלוח נקי מעצמות כמעט נתקע בגרונו של אלכס למשמע חוויותיה של בתו ביום הראשון שלה בחטיבה. ברגע שהחל לפני שלוש שנים לעבוד ככלכלן בבנק בו לפני כן היה מאבטח, היה בטוח שכל זה מאחוריו. המשפחה רכשה את השפה, קנתה בית במרכז העיר ואפילו מעבודות סטראוטיפיות הוא ונטליה נפטרו. הוא אנליסט בבנק מרכזי, והיא לא מכבר פתחה לה בית ספר קטן למוסיקה המיועד בעיקר לילדים קטנים שרק רוצים ללמוד, ועדיין לא פיתחו שאיפות על קריירות מוסיקליות בחוץ לארץ. נטליה תמיד האמינה שרק אהבה לאמנות תביא להצלחה, ולא הרצון להתפרסם.
לא הכעס על המורה ולא העלבון ממה שאמרה הם שמנעו מצלחתו של אלכס להתרוקן, אלא הזיכרונות.  הזיכרונות של הצעקות בכניסה לבנק שאותן לא הבין, הזיכרונות של הסיפורים שסיפרה נטליה על אינסוף רגליים שדרכו דווקא במקום האחרון אותו שטפה, בעודו רטוב והזכרונות של אותם הימים בהם נאלצו זוג הרוסים לשבת כמו ילד קטן בכיתה ולשמוע את המורה עוברת בקול איטי על כל הברה והברה כדי שהתלמידים יבינו היטב איך צריך להגות את המילה הנלמדת.
יום - יום, במשך 24 ימים ראה את המורה באולפן קוראת בתחילת הכיתה בשם אורית פשוטין, או אורה פשוטין או אולי אורנה פשוטין, על אף שכאשר ביקש לדעת מה משמעות שמה של עמיתתו, היא אמרה שכנראה ומדובר בנקבה של אורן, ושאורן זה בעצם סוג של עץ, ולא הטיה של אור.

"שלום, ברוך הבא, אני דליה - מחנכת של הכיתה בה הבת שלך לומדת."
"נעים מאוד לפגוש אותך דליה סשה פשוטין, אבא של סווטה."
"תודה שבאת. טוב, לא כל כך נעים לי, אבל אני חייבת לומר לך שלבת שלך יהיה הרבה יותר קל להשתלב אם..."
"יש לי בת אחת", כל התסכול והעלבונות יצאו מאלכס בהתפרצות אחת שאחריה לא נשאר דבר פרט להדה של דלת הכתה נטרקת בערב היכרות עם ההורים טריקה המלווה את הד השם, "סווטלנה אלכסייבנה פשוטינה!!!"